בנם של טאגייטו ואדנה. שגאו נולד באתיופיה ביום ב' בטבת תשל"ט (1.1.1979). טאגייטו, אימו של שגאו, נפטרה באתיופיה כשהיה כבן שנה. כעבור זמן אביו נישא לדבישי. בשנים הבאות נולדו להם באתיופיה ובישראל עוד שישה ילדים, אחים למחצה של שגאו: יוסי, שלומית, יצחק, אבי, מזל ושלו. המשפחה גרה בכפר באתיופיה והתפרנסה מחקלאות, וכן מעסק לנפחות שהיה בבעלות הסב. שגאו גדל באושר בחיק המשפחה האוהבת, אימו החורגת גידלה אותו באהבה רבה כבנה לכל דבר. שגאו, הבכור במשפחה, היה תמיד אח אוהב, אחראי ומגונן לכל אחיו ואחיותיו, סבלני לכל דרישותיהם ורצונותיהם. אחיו הכירו בסמכותו, והתייחסו אליו בכבוד ובהערכה. הוא אהב מאוד את הוריו ותמיד חיפש דרכים לעזור בבית ובמטלות השוטפות. באתיופיה המשפחה המורחבת, כולל בני הדוד של שגאו, גרו בשכנות וההורים עבדו יחד בשדות. הנכדים אכלו מדי יום אצל סבא וסבתא שלהם ושגאו, הנכד הבכור, תמיד הקפיד לעזור לסבים. המשפחה עלתה לארץ ב"מבצע שלמה" במאי 1991. תחילה הם גרו במלון בטבריה כשמונה חודשים, אחר כך עברו לאתר קרוואנים שהוקם בבת חצור, ממזרח לאשדוד, כאחד מהאתרים שהוקמו כדי להתמודד עם גלי העלייה הרבים של התקופה. כעבור כשנתיים הם עברו לגור ביבנה. גם בארץ בלט שגאו כבן הבכור והאחראי. הוא הפך במהרה למשענת של ההורים שהתמודדו עם קשיי הקליטה והשפה ולקח חלק מרכזי בגידול וחינוך האחים. אחיו ואחייניו העריצו אותו. בת הדודה זיוה מספרת שבשבילה שגאו, שהיה מבוגר ממנה בשלוש שנים, היה תמיד האח הבכור, המגן עליה ועוזר לה בכל תחום. עם השנים עברו המשפחות לגור במקומות שונים, אולם שגאו נותר הבכור המייעץ לכולם, תומך במשברי גיל ההתבגרות ועוזר בכל צורך, ובזכותו נשמר קשר טוב בין בני הדודים על אף המרחק הגיאוגרפי. שגאו שינה את שמו לשגיא בארץ , סיים את לימודי היסוד בבית הספר הממלכתי-דתי "יד חזון" בבאר טוביה, והמשיך ללימודים בכפר הנוער הדתי "הודיות" הסמוך לטבריה, שם למד בתנאי פנימייה וסיים בהצלחה י"ב כיתות. שגאו היה צעיר מופנם, בעל עולם פנימי עשיר. הוא צבר חוויות רבות וטובות בילדותו, והרבה לכתוב על כך ביומנו. הוא גם כתב שירים למגירה. אולם שגאו לא התבודד ורק כתב למגירה, אלא היה אדם חברותי, אוהב מוזיקה וריקודים, שתמיד היו סביבו חברים רבים. למרות שלא היה לו חוש קצב מפותח, מספרים אחיו, הוא אהב מאוד לרקוד ולא הקדיש מחשבה למה שהסביבה חושבת על תנועותיו. כמו כל נער מתבגר לשגאו היו גם תקופות של מרד בעת התבגרותו – בכיתה י"ב הוא גידל שיער ארוך, בניגוד למקובל בעדה. הפצרות הוריו שיסתפר לא הועילו, רק סבא שלו הצליח לבסוף לשכנע אותו להסתפר. שגאו גדל והיה לצעיר אחראי ונבון. המוטו שלו היה – תאמין בעצמך ותצליח. הוא נהג להציב לעצמו יעדים, תכנן את עתידו והיתווה את הדרך לשם. מגיל צעיר הוא הבין היטב את החיים, וידע להציג תובנות של אדם מבוגר. את דעתו הביע שגאו לא פעם במשלים עשירי דמיון. לדוגמה, הוא נהג להמשיל משבר לאש שצריך לעבור אותה, מחסום שחייבים להתגבר עליו כדי להגיע למטרה – אפשר לעקוף אותה, אפשר לכבות אותה ואולי גם ניתן לדלג מעליה, אך אסור להישאר מאחור, זאת כיוון שתשאר בנשמה חקיקה של חסם, שלא יאפשר בעתיד להתגבר על מכשולים. לא רק לעצמו היתווה שגאו את הדרך, אלא לכולם במשפחה הוא היה מודל לחיקוי ואף השתתף בתכנון עתידם. הוא חזה, למשל, שאחיו הצעיר יוסי יגיע רחוק, ואף ייעד לו סכום כסף לצורך רכישת השכלה גבוהה. שגאו היה המלאך של הבית, מספרים בני המשפחה. בכל פעם שהגיע הבית היה נמלא אור, ובני הבית שמחו בו ובקירבתו. בסיום לימודיו שגאו התגייס לצה"ל ב-6.7.1999. הוא שובץ לחיל כללי. בחודש דצמבר 1999 שגאו סיים בהצלחה קורס נהיגה ברכב כבד, ושירת כנהג וכאפסנאי במפקדה חטיבתית בצפון הארץ. במהלך שירותו שגאו גר בדירה שהצבא היקצה לו בעפולה, לאחר שהוכר כחייל בודד. זיוה בת דודתו עזרה לו בהתאקלמות בדירה, ועד מהרה הוא ראה במקום בית לכל דבר ושמח לארח שם חברים. סגן-אלוף אילן, מפקדו של שגאו, סיפר: "למרות היכרותנו הקצרה נראה היה כי שגאו החל להשתלב בצורה יפה בקרבנו. עד מהרה הבחנו בתכונותיו הבולטות של שגאו. ביושרו, טוב ליבו, חריצותו הרבה ובמשמעת העצמית הגבוהה שהפגין. שגאו ידע ליצור קשרים בינאישיים בקלות ובטבעיות, והצליח תוך זמן קצר לרכוש ידידים רבים". שגאו נפל בעת שירותו ביום כ"ב באדר א' תש"ס (27.2.2000). בן עשרים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין ביבנה. הותיר אב, ארבעה אחים ושתי אחיות.
