בן אסתר וגיל (יהודה). נולד ביום ב' באלול תשל"ה (9.8.1975), בשלהי הקיץ, בעין הנצי"ב. בן בכור למשפחה בת שמונה ילדים. הוא נקרא בשם עמית – מלשון "ידיד", לזכר בן כיתתה של אסתר אמו, שנפל במלחמת יום הכיפורים. כבר בילדותו התגלו בעמית התכונות המיוחדות והכישורים הרבים, שהפכוהו במשך השנים לאישיות רב גונית. הוא היה בעל קסם אישי רב, היה בו חן מיוחד ובזכותם הצליח להגיע ללב כל אחד – מבוגר וילד גם יחד. תקופת לימודיו היסודיים והתיכוניים עברה עליו בבית-הספר המשותף "שדה אליהו" בשדה אליהו. מכיתה ז' למד עמית במגמה התורנית בבית-הספר, והצטיין בלימודי הקודש והחול. הוא היה גם ספורטאי מצטיין והגיע להישגים נאים בתחום זה. עמית היה פעיל מאוד בחברה ותרם רבות לכל אירוע ולכל פעילות חברתית. הוא עזר לתלמידים מתקשים ונהג לטפח גם את אלה שנזקקו לחיזוק חברתי. ניכרו בו יצר ההרפתקנות, הסקרנות האינטלקטואלית וההתעניינות בתחומים רבים. חבריו מספרים על שמחת החיים שלו "המשתלבת טוב כל כך עם הפריחה מסביב; על החיות שבו, המרץ והחיוכים, על היותו ספונטני, לפעמים יותר מדי. קופץ מעל המצוקים הכי גבוהים, מחליט באמצע הלילה על נסיעות לכנרת, לגלבוע, על שחייה לילית במעיין. לא נלחץ משום דבר, לא מתעייף. פשוט סבלני, סובלני, רגיש, איכפתי, חבר של כולם. נותן כל הזמן בלי לחשוב על לקבל, פשוט בחור טוב, הכי טוב שיש". אחד ממאפייניו הבולטים היה כשרונו המוסיקלי. הוא הפליא לנגן בחלילית ואחר כך בקלרינט ובסקסופון. מגיל צעיר מאוד הופיע באירועים שונים בקבוצה ובבית-הספר. בתקופת התיכון הקים עם כמה נגנים תזמורת בשם "ילדי העמק", אשר הופיעה בחתונות ובשמחות ואף ערכה סיבוב הופעות מוצלח בפני קהל יהודי באירופה ובאמריקה הדרומית. מלבד היותו ברוך כשרונות בשטח האמנותי: צילום, ציור ובייחוד ציור קריקטורות, שהיו לשם דבר, ניחן עמית גם בכשרון כתיבה. במכתב שכתב אחרי סיום הלימודים למחנכו, חנוך, שליווה אותו במשך חמש שנים (מכיתה ח' עד י"ב) מכיר לו עמית תודה. על היחסים המיוחדים והמורכבים בינו לבין מחנכו מעיד המכתב, בו הוא משווה את יחסיהם ליחסי איש ושתיל. עמית מספר בו על איש שגידל וטיפח שתיל בעציץ, כדי שיצמח ויהיה לעץ ככל העצים. אולם השתיל מתמרד וצומח בצורה שונה מהמצופה, בסיום המכתב כתב: "…זהו, הגיעה העת להוציא את השתיל מן העציץ ולשותלו מחוץ לבית, באוויר הפתוח. עכשיו הכל בידי השתיל, אם ירצה, יצמח כפי שרצה האיש ויהיה לעץ גדול שמספק עם שאר העצים חמצן לכל העולם, ואם לא ירצה, יצמח כעץ נוי כמו שאר הצמחים, שאנשים מגדלים בעציצים. האיש כבר לא מחליט בשביל השתיל כיצד יצמח… אך אין ספק שטביעות אצבעותיו של האיש ניכרות בכל חלקיו של השתיל הבוגר וישפיעו עליו למשך כל שנות חייו…". עמית היה עצמאי במעשיו, במחשבתו ובהשקפתו, ובעל אופי השואף לשלמות, ולא ידע טעמו של כשלון. הוא הצליח בכל אשר עשה, אף בלי מאמץ. הוא היה בחור נבון, שאפתן, מציאותי ומעשי. בייחוד היה עמית נשוא הערצה מתמדת מצד כל אחיו ואחיותיו. הוא הפליא את כולם בדרך בה טיפל באחיו הקטנים, והיה תמיד נכון להושיט להם עזרה, לעודד ולהקשיב. בסיום לימודיו התיכוניים התגייס עמית לצה"ל, בראשית אוגוסט 1993. הוא שובץ ליחידת של"ת בני ישיבות ולמד כשנה ושלושה חודשים בישיבת "מעלה גלבוע", בה היה בן המחזור הראשון. לצד השתתפות בסדרים ובשיעורים הכלליים, היה מחובשי בית המדרש ולמד באופן עצמאי את כל "מורה נבוכים" לרמב"ם, ואף זכה לחגוג את סיומו. בעת לימודיו לא הזניח את שאר עיסוקיו, והשתדל שחזרות הנגינה יתחילו בשעת לילה מאוחרת, כדי לא לפגוע בהשתתפותו בשיעורים. עמית עבר גיבוש וטירונות, ולאחר מכן החל באימון מתקדם כלוחם חי"ר בסיירת גולני. בתקופת הטירונות היה כל העת מהמובילים שבחבורה. הוא עודד את חבריו, סייע להם ברגעים קשים ושימש המקשר בין החיילים לבין הסגל. בשעות הקטנות של הלילה, בתום אימון מפרך, עוד היה יושב ומנגן בחלילית "שיר ערש" לחבריו המותשים. מפקדיו וחבריו מספרים, שהיה חייל מצטיין בצוות ובעל מוטיבציה גבוהה ביותר. היה אדם שקול, חכם, אופטימי, אהוד ומקובל בצוות. הוא התנדב לכל משימה, סייע רבות לחבריו ונחשב לאחד החיילים הרציניים, האחראים והבולטים בצוות, והביע את שביעות רצונו משירותו ביחידה. את קורס הקשר בבית-הספר לחי"ר סיים כחניך מצטיין. עמית נפל בעת מילוי תפקידו, ביום י"ח באדר ב' תשנ"ה (19.3.1995). בן תשע עשרה היה בנופלו. עמית הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקיבוץ עין הנצי"ב. הותיר אחריו הורים, ארבע אחיות – טל, יעל, הדר ודפנה, ושלושה אחים – יותם, אלעד ובנימין. במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "…עמית תואר על ידי מפקדיו כחייל אחראי, רציני, שאפתן, פיקח ובעל מוטיבציה לשירות. עמית נהג לסייע לחבריו בכל עת ולהתנדב לכל משימה, והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד…". במאמר תגובה "העמית אלכסנדר" על הרמב"ם, שנכתב בעת לימודיו בישיבה, כתב עמית: "לסיכום, אם נקרא את השקפת הרמב"ם בהשגחה (פרק י"ז) …נוכל להבחין בשתי רמות בהשגחה: האחת, והיא הגבוהה יותר, זו ידיעת ה' השלמה ומי שהגיע לדרגה זו, לא יכול לקרות לו שום דבר רע, מפני שידיעת ה' היא האושר האמיתי וכל מקרה רע, ככל שיהיה, לא יהיה רע עבור אותו אדם… הרמה השנייה של ההשגחה היא עצם העובדה, שהעולם בנוי כך שכל מה שקורה לאדם, קורה כפי הראוי לו… ההתייחסות, אם כך, למאורעות העוברים עלינו, קשים ככל שיהיו, צריכה להיות תכליתית והגיונית." בני כיתתו הוציאו חוברת לזכרו. המשפחה ותזמורת ילדי העמק הוציאו דיסק לזכרו, הכולל הקלטות בהן עמית עצמו מנגן.
