אליעד, אשר (“אשי”)

בן יעקב ומרים, שניהם ילידי הארץ. נולד ביום ט"ז בטבת תש"ז (8.1.1947) בקרית חיים. חינוכו בראשיתו היה בבית הספר היסודי בקרית חיים ובהיותו בן עשר עבר עם משפחתו לחיפה ושם המשיך את לימודיו היסודיים וגם התיכוניים בבית הספר "ליאו בק" וסיים אותם בהצטיינות. מגיל רך גילה אהבה לזולת והיה מוכן לחלק את כל אשר לו עם חבריו. עוד בהיותו בקרית חיים השתייך לתנועת "הנוער העובד" ובה מצא חיי חברה מגוונים שמשכו את לבו ועוררו בו רגשי אהבה לזולת. בתקופת לימודיו ידע לקיים יחסי ידידות עם חבריו ללימודים ולתנועה ובמרוצת הזמן הפך להיות אחד מעמודי התווך בחיי החברה של בית הספר. יזם ואירגן עזרה לישובי הספר בימי החופש, השתתף בהוצאת עלון בית הספר "ליאו בק", כתב שירים וסיפורים ועיטר את העלון בציורים עליזים. היה מנגן בגיטרה כשקולו הערב מלווה את נגינתו. באוגוסט 1965 גויס לצה"ל ואף שם מצאו יחסיו לזולת את ביטוים הנאמן בקיימו יחסי ריעות עם כל השכבות בצבא. כתום הטירונות הוצב לקורס אלחוטאים ולאחר מכן נשלח למיבדקי קצונה. בהיגמר קורס הקצינים המשיך בקורס לקציני קשר ואלקטרוניקה ועלה לדרגת סגן משנה ונבחר לשמש כמדריך מקצועי בבית הספר של חיל הקשר. בהיותו קצין הדרכה בחיל הקשר מילא את תפקידו במסירות ובהתלהבות לשביעת רצונם של מפקדיו. עז היה רצונו לשרת ביחידה קרבית, כי רק ביחידה זו הרגיש שהוא ממלא את חובתו. תקופת השירות הצבאי עשתה אותו לגבר מוצק שידע למזג את הקשיחות והנוקשות הנדרשות מאת קצין בשעת מבחן יחד עם הרגש האנושי הנדרש מקצין המופקד על חיילים ישראליים. בבית הספר לקצינים נתהדקו קשרי הידידות בינו לבין סגן משנה ישראל גלברזון, חברו מתנועת "הצופים". כאשר ישראל נפל נשבע אשר לנקום את דמו מן הסורים וכן אמנם היה. ערב מלחמת ששת הימים נקרא לדגל וביום א' בסיון תשכ"ז (9.6.1967), הוא היום הרביעי לקרבות, נפל על רמת הגולן בגיזרת תל קציר, בה נפל ישראל כחודשיים קודם לכן. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בעפולה ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה. דרגת סגן הוענקה לו אחרי נפלו. עמד להתחיל את לימודיו בפקולטה למשפטים בנובמבר 1967 אלא שלא זכה ליום. בסיום שנת הלימודים בבית הספר התיכון בשנת תשכ"ז הוענק פרס על שמו של אשר לתלמיד מסיים הדומה לו בתכונותיו האישיות: פרס זה נקבע כפרס שנתי. מעניין לציין את העובדה שבפרוץ המלחמה נקרא האב לשירות מילואים והיה בעיר העתיקה של ירושלים. בצאתו אמר לרעיתו: "את צריכה להיות חזקה ואמיצה. צפויה לנו מלחמה על קיומנו ואנו עלולים לשלם בה מחיר יקר". אך שבוע לאחר פרוץ הקרבות שוחרר האב משירותו – ושחרורו המוקדם ניבא לו רעות. האם חזרה לביתה מעבודתה – ובינתיים, בעלותה במדרגות, שמעה את קול הבכי של בעלה והוריה. אז נזכרה בדברי בעלה עם צאתו למילואים ובגבורה פנתה לבני המשפחה בזו הלשון: "עוד שבע מאות בתים בישראל מבכים היום את יקיריהם; עוד שבע מאות משפחות אומללות כמונו. היה לנו בן גיבור ששילם בחייו כדי שאנו נוכל להתקיים". תולדותיו של אשר, דברים עליו ומשלו הובאו בספר הזכרון "האלנות שנגדעו" לזכר בני קרית חיים. גם ב"גוילי אש", כרך ד' הוא ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות ישראל, הובא מעזבונו.