בן פניה ואברהם, דור רביעי של חקלאים בכפר תבור. נולד ביום כ"ח בשבט תשכ"א (14.2.1961), אח לאסתר ולמרים. שמחת האב והמשפחה כולה לא ידעה גבול, שכן יוסי נועד להמשיך את דרך אבותיו, עובדי האדמה. מסיבת ברית המילה המפוארת, לפי מושגי אותם ימים, זכורה עדיין בכפר תבור. יוסי למד בבית-ספר יסודי בכפר תבור, והחל מחטיבת הביניים למד בבית-ספר בעפולה. בעפולה אף סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון על-שם בן גוריון, במגמה חברתית. מורתו בכיתה א' ציינה כי יוסי היה עדין נפש, שקט ונחבא אל הכלים. גם בבגרותו לא הרבה יוסי לדבר. החיוך היה לו לעתים תחליף לדיבור. אולם הוא היה חברותי מאוד ותמיד מוקף בחברים שאהבו את קרבתו. הייתה ביוסי תחושה עמוקה של כבוד לזולת, והוא ידע למצוא בכל אדם את הצד החיובי. יוסי לא היה יכול לשאת פגיעה בזולת. הוא ידע לעזור לאדם במצוקה ולהקרין חום על סביבתו בהיותו ילד וגם כמפקד. בבית-הספר היסודי היה פעיל בספורט ובתחום החברתי. הוא קרא הרבה: ספרים, שבועונים, עיתונים והיה סקרן ללא גבול. ביחוד אהב יוסי לשחק כדורסל. במשק החקלאי של הוריו, הוא היה יד ימינו של אביו. הוא חש באחריות הרובצת עליו כממשיך יחיד של עבודת האדמה, ולעיתים ויתר על תענוגות בני גילו, כמו: אימון רכיבה על אופניים לצורך הכנה לתחרות, כי יש לקטוף בדחיפות את השקדים. אהבת הארץ הייתה טבועה בו, והוא התווכח עם חבריו על הצורך להגן עליה מכל צד. לפיכך שאף יוסי לעשות בשירות הצבאי דבר בעל משמעות למען המדינה. יוסי התגייס לצה"ל ביולי 1979, והתנדב לשרת ביחידה קרבית. מאחר שהיה חסון ובעל כושר גופני מעולה, הוא נמצא מתאים לשרת בצוות ים, ואף היה בעל נתונים מתאימים להשתתף בקורס טיס. יוסי בחר בקומנדו. בזמן המבדקים הוא הציל חבר שעמד לטבוע, ועקב כך נפצע ונאלץ לעזוב את הקורס. ניתנה לו אפשרות לנסות שנית, ואז החליט שסיירת גולני היא המסגרת הרצויה לו. הוא האמין שיצליח בה, בגלל כושרו הגופני ובגלל הסתגלותו המהירה לסביבה חדשה. במהלך שירותו השתתף יוסי במירוץ צה"ל חרמון-אילת ובמשחה הכינרת ה12- של צה"ל. בסיירת הוא השתתף בקורס צניחה, אך לא רצה להיות צנחן: "טוב לי על האדמה" אמר לחברו. במסגרת האימונים הוערך כבעל כושר ריצה מצוין, בעל כוח ידיים טוב מאוד, חייל המקדיש עבודה רבה ללימוד החומר ועוזר מסור לחבריו. למרות שחלה, השלים את החסר ועשה את המסעות ואת הפעולות הקשות בצורה טובה. במשך הקורס הוא הוסיף והשתפר, ונמנה עם העשירייה הראשונה. חברים ניסו לשכנעו ללכת לקורס קצינים, אך יוסי סירב. הטרידה אותו שנת השירות הנוספת הכרוכה בקורס זה. שהרי תוכניתו הייתה לשוב הביתה, למשק, לעזור לאבא הכורע תחת עומס העבודה. ואכן, שכנים מספרים, כי גם בבואו לחופשה של מחצית יום, היה יושב על הטרקטור. הוא "נולד בתלם", לדבריהם. ביום השלושים למותו, סיפרו אנשי הצוות על יוסי: "יוסי היה חברותי, אוהב לעזור לזולת, חייל למופת, בעל כושר מעולה. כך היה ביחס לצוות ביחידה, וכך ביחס לחיילים שגידל כסמל בצוות טירונים. הוא היה סמל צוות למופת, וכמוהו לא יראו בסיירת עוד זמן רב". סמ"ר יוסי נפל ביום ט"ז בסיוון תשמ"ב (6.6.1982), ביום שהיה אמור לשוב לביתו לאחר שירות של שלוש שנים. הוא נפל בלבנון בקרב על הבופור, והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בכפר תבור. הוא השאיר הורים ושתי אחיות נשואות, אף הן בכפר תבור. הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו, ובה דברי חברים על אישיותו. מדברי כולם עולה דמותו של יוסי כחבר טוב, כמי שאהב אותם וכמי שהיה אהוב מאוד עליהם, וקשור בהם קשר עמוק. בולטת גם מסירותו להוריו ואהבתו לאדמה ולנוף של כפר מולדתו. בוגרי בית-ספר תיכון עברי "לאון פינלו" בלימה שבפרו, הודיעו להוריו על החלטתם לקרוא למחזורם בשם "מחזור יוסי אליאל". וכך הם כותבים: "בדרך זו אנו רוצים להזדהות עם האידיאלים, שלמענם נתן יוסי את חייו ואשר מסמלים עבורנו את הדרמה של הנוער הישראלי, נוער נפלא ורודף שלום, הלוחם כה קשה להשגת השלום. באמצעות יוסי אנו נותנים כבוד למאות החיילים אשר מוקדם מדי טרפו נפשם במלחמה זו. אנו מתנצלים על שעוררנו אצלכם רגשות צער וזיכרון. תתנחמו בנו, צעירים יהודים, הרואים ביוסי מקור השראה וגאווה".
