בן רימה ואלכסיי. נולד ביום י"ז בניסן תשמ"ב (10.4.1982) בעיר קישינב במולדובה, שהיתה שייכת בעבר לברית-המועצות. מיכאל נקרא על שם שני סביו. הוא התחיל לדבר מוקדם, ומכיוון שהתקשה בתחילה באמירת אותיות מסוימות, כל מילה שאמר, היתה מיוחדת במינה והעלתה חיוכים רבים אצל בני המשפחה, שעד היום זוכרים את הדיבור המצחיק והייחודי שאיפיין את מיכאל כשהיה רך בשנים. בגן הילדים התגלה מיכאל כילד ביישן ושקט, שאהב להאזין לתקליטים של שירים מסרטי ילדים, ישב שעות כמהופנט והאזין בריכוז רב. הוא אהב מאוד לשחק בפלסטלינה ולצייר מכוניות ומטוסים, למרות שלימי ההולדת של אמא וסבתא תמיד הצליח להפתיע בציור של אגרטל פרחים ולבבות. בלילות היה מיכאל נרדם רק כשאמא הקריאה או המציאה לו סיפור. מיכאל למד ברוסיה עד כיתה ב' ובשנת 1990, עלה ארצה עם הוריו, סבתו ואחיו סתיו, שהיה אז בן 3. בארץ החל מיכאל ללמוד בכיתה ג' בבית-הספר היסודי 'אלונים' והמשיך בחטיבת-הביניים והתיכון בבית-הספר החקלאי בפרדס חנה. מיכאל היה תלמיד חרוץ, נבון ויסודי. הוא סיים את התיכון עם תעודת בגרות מלאה במסלול מחשוב ובקרה. סיפר ישראל, מחנכו של מיכאל: "מיכאל היה התלמיד השקט ביותר בכיתה, אבל אחד הטובים בה. אני זוכר אותו יושב לו בשקט, קשוב מאוד לדברים היוצאים מפי המורה. בתחום המקצועי שבו למד גילה התעניינות רבה. מיכאל היה אהוד על המורים והמדריכים שלימדו אותו…" מיכאל גדל והפך לצעיר שקט וצנוע, לעתים מסוגר עם חבריו. בקרב משפחתו היה מיכאל חביב, משוחרר וחופשי, מקסים בחיוכו הביישני ובצחוקו הרועם והמדבק, סקרן לגבי כל דבר חדש שפגש. מיכאל אהב מאוד בעלי חיים, מגיל צעיר תמיד היו סביבו חיות, אפילו כשנשאר בבסיס לשמור בלילות, מצא לו איזה כלבלב להעביר איתו את השמירה. היו לו שתי כלבות בבית שהיה משוגע עליהן, והוא גם נהג להאכיל את הכלבים בשכונה, כך שהם עדיין מסתובבים סביב ביתו, גם עכשיו כשמיכאל איננו. תאוותו הגדולה היתה הקריאה. כבר מגיל צעיר 'בלע' ספרים שלמים במשך שעות ספורות. בהתחלה היו אלה ספרי ילדים ובהמשך ספרים רציניים יותר. ככל שבגר, מיכאל התעמק בספרי גיאוגרפיה, אסטרונומיה והיסטוריה, לצד ספרי מתח ומדע בדיוני שכה אהב. למרות הידע הרב שרכש מהספרים, הוא מעולם לא הרגיש צורך לכפות את דעתו על אחרים, אבל כשהיו שואלים אותו, תמיד ידע להפתיע בתשובה נכונה ודייקנית. כהערכה על הצטיינותו בלימודי ההיסטוריה, קיבל מהמורה מדליה. מיכאל אהב להביט בשמים, בקיאותו הרבה בכוכבי הלכת, הגלקסיות, והיקום העוטף אותנו, תמיד ריתקה את בני משפחתו ומכריו. למיכאל היה זיכרון מעולה לפרטים שעיניינו אותו, מספרי הגיאוגרפיה ידע על פה עובדות רבות על כדור-הארץ, מדינות, ערי בירה, גבולות, גודל, אוכלוסייה, היסטוריה ועוד. ספר השיאים של גינס, על שלל שיאיו, ריתק מאוד את מיכאל, והוא ידע בעל פה רבים משיאים אלה. מיכאל אהב ספורט, הוא השקיע שעות באימונים בחדר הכושר בפיתוח שרירים וכושר גופני, ואכן צמח לנער אתלטי, חסון, שרירי ויפה. אהבתו הגדולה של מיכאל היתה כדורגל. המשחק היה כל חייו, הוא היה מומחה בתחום, הכיר את כל הקבוצות והרכביהן. למרות אופיו השקט הקירות בבית רעדו כשקבוצתו האהובה 'ליברפול' היתה מנצחת או מפסידה. כשהיה נשאר בתורנות בבסיס, היה מתקשר לאחיו סתיו ומבקש עדכון של כל חדשות הספורט בעולם. בחודש אוקטובר 2000 התגייס מיכאל לצה"ל. כיוון שמילדותו סבל מאסטמה, הוצב לאחר הטירונות לשרת כמש"ק מינהלה בבסיס נעורה, שליד עפולה. נזכר מפקדו של מיכאל, חנוך מועלם יוסף: "מיכאל היה חייל אחראי וממושמע. סמכתי עליו. יכולתי לעזוב את הכל לכמה ימים, והוא ביצע הכל בשלמות. הוא היה מאוד אינטליגנטי וקצת ביישן. כשנודע לנו שמיכאל נהרג כולנו היינו בהלם…" ביום רביעי, ז' בניסן תשס"ב (20.3.2002) עלה מיכאל לאוטובוס 'אגד' בקו 823, כמו בכל בוקר כדי להגיע לבסיס. לאותו אוטובוס עלה מחבל מתאבד שחגר חגורת נפץ. בסמוך לכפר מוסמוס הפעיל המחבל את המטען. יחד עם מיכאל נהרגו: רנ"ג מאיר פחימה, סמ"ר שמעון אדרעי, רב"ט אהרון רביבו, אלון גולדנברג, מוגוס מהרטו ובלה שניידר. לאחר נפילתו הועלה מיכאל לדרגת סמל. הוא נטמן בו ביום בבית-העלמין הצבאי בפרדס חנה. הותיר אחריו הורים ואח. כותבים הוריו של מיכאל: "אי-אפשר להאמין למה שקרה. נדמה שהבית שלנו עדיין נושם אותך, צעדיך נשמעים במדרגות, קולך מדבר אלינו מכל פינה וחדר. פניך מביטות בנו וצחוקך מהדהד בין הקירות. אבל אתה לא כאן, נשארו לנו רק זיכרונות, תמונות, תיק קטן שיצאת איתו באותו בוקר נורא, והמון תהיות וחלומות על כמה טוב יכול היה להיות אילו לא היית מתעורר בזמן ומאחר לאוטובוס הארור הזה…" אמו נזכרת: "יום הולדתו העשרים חל כשלושה שבועות אחרי מותו. כמה ימים לפני האסון, חשבתי מה לקנות לו למאורע כה חשוב, זו היתה בעיה, הרי הוא אף פעם לא ביקש כלום. לא תיארתי לעצמי שמתנתו תהיה תעודת פטירה, שבאופן אירוני הוגשה לנו דווקא ביום הולדתו ב-10 באפריל". מוסיף אביו: "בכל פעם שאני בא לבית-העלמין, דמותו של מיכאל ניבטת, עולה אלי וניצבת מולי ואני בתחושה, שהנה אני ומיכאל שבים יחד, הוא פותח את הדלת ונכנס לבית, כאילו מה שהיה זה חלום רע. הוא כל כך קרוב אלינו, וכל כך רחוק". כותב סתיו, אחיו של מיכאל: "…אני רואה את הקבר של מיכאל ופשוט לא מאמין ששמו של אחי מופיע על המצבה. אני כל כך מתגעגע עליו ואל הימים שהיינו מבלים ביחד, רק אני והוא, שמחים ביחד, עצובים ביחד, עושים הכל ביחד, ועכשיו נשארתי לבד ואחי נלקח ממני". אנה, בת דודתו, כותבת: "מיכאל היקר שלי!, רציתי להגיד לך תודה על כך שגדלת איתי, ששיחקת איתי בכל המשחקים המטופשים שהמצאתי, על כך שתמיד בטחת בי לא משנה מה, על כך שצחקת איתי והענקת לי כל כך הרבה זיכרונות ילדות יפים. רציתי שתדע שתמיד אזכור את החיוך המקסים שלך, ואת התמימות הילדותית, שעשתה אותך למיוחד כל כך". כותבים חבריו, יאיר עזיזי וגיא סמג'ה: "בעולם שלנו אין כל היגיון/ וכל מי שטוב עולה למרום./ אתה מיכאל נבחרת גם/ ומקווים שלפחות אין סבל שם./ חבר יקר מאתנו נפרד/ ו'ליברפול' חסרו אוהד אחד/ אך אנו עכשיו בשבילך נשבע/ את 'ליברפול' נכניס אל תוך הנשמה". באתר האינטרנט של קבוצת הכדורגל 'ליברפול', פורסם סיפורו של מיכאל, האוהד 'השרוף', שהחליף משמרת עם חבר כדי לנסוע לביתו ולצפות במשחק הקבוצה, ונהרג בפיגוע בדרכו חזרה לבסיס. מיכאל, זכרו לברכה, נפל חלל בהגנה על ארץ אבותיו, אליה עלה כילד וכה אהב. אומרת אמו: "הבית שלנו מלא תמונות של מיכאל, הנה הוא תינוק מקסים, ופה בן חמש עם חיוך מאוזן לאוזן, כאן הוא עלה לכיתה א' וכאן סיים את התיכון, טירון מחייך מחבק את אמא ואבא בטקס סיום הטירונות, והתמונה האחרונה… אנחנו מתגעגעים אליך, ילדינו האהוב, לחיוך המקסים והמיוחד שלך, אנחנו אוהבים אותך, אתה בנשמתנו ובנשימתנו כל יום. תמיד נזכור אותך, תהי נשמתך נצורה בנו לנצח".
