אלטמן, יעקב

בן שרה וחיים-יצחק, נולד ביום כ"ח בחשוון תרע"ז (24.11.1916) בברגסאס שבצפון-מזרח הונגריה, שלאחר שנתיים היתה לבורחובו שברוסיה הקרפטית, אז בצ'כוסלובקיה. מגיל ארבע למד ב"חדרים" ובן 12 כבר ידע ללמוד בעצמו דף גמרא ותוספות. במקביל ללימודי היהדות למד גם בבתי-ספר ממשלתיים – עממי ותיכון – וגם בהם הצטיין בתפיסתו המפליאה, אך בנפשו גברה השאיפה לגאולה והיה הופך שירים פטריוטיים הונגריים ליהודיים על-ידי החלפת שמות האישים והארץ ופעם אף החליף את המלים "רותינים" ב"יהודים" בשעת שירת הימנון המדינה בבית-הספר. המורה הרגיש בשינוי ולשאלתו מי עשה זאת, הודה יעקב במעשה. מתוך חיבת המורה לתלמיד המצטיין לא הענישהו והסתפק באזהרה. מגיל 14 למד ב"ישיבה" הגדולה בשוראני שבסלובקיה. אחרי 2-3 שנים הצטרף לתנועת "בני-עקיבא" והדריך בה. בשנת 1936 נכנס לתנועת "החלוץ הדתי", היה מפעיליה ופירסם מאמרים בביטאונה "הד החלוץ". עבר הכשרה ליד מארינבאד ובברטיסלבה ואחר-כך ניהל סניף של תנועתו בבארדיוב שבסלובקיה. בעת הגיוס הכללי לרגל המשבר הצ'כוסלובקי ב-1938 ברוסיה הקרפטית שהוחזרה להונגריה, חזה מראש את התקרבות מלחמת-העולם, וחיפש דרכים להגיע לארץ-ישראל. תחילה עבר בגניבה את הגבול לצ'כוסלובקיה ושימש מדריך בהכשרת נוער של "בני עקיבא" ליד פראג, ואחרי תפיסת כל שארית המדינה בידי צבאות היטלר יצא בא' של פסח תרצ"ט עם חבורת מעפילים דרך יוגוסלביה והגיע לארץ. כאן הצטרף ל"קבוצת אברהם" של תנועתו בכפר פינס, נאבק בכוח הרצון העז עם קשיי העבודה המפרכת ויכול לה. הוא עבד במחצבה בכרכור, בפרדסי הסביבה ובמשקי האיכרים בגבעת עדה, מילא תפקידים בוועדות ובמוסדות של הקבוצה ושקד על האימונים ב"הגנה". יעקב נשא לאישה את אחת מחברות הקבוצה ונולדו להם שלושה בנים. עם הקבוצה עלה להתנחל בכפר עציון ונטה שכם לעבודות המשק ולשירות ציבורי כחבר המזכירות, מזכיר לענייני פנים וחבר ועדות שונות. הצטיין בקור-רוח מיוחד ונודע כאיש שאי-אפשר להוציאו מגדרו. בימי מלחמת-העולם הגיעו הוריו ארצה והתיישבו בכפר הרא"ה. גם אחיו ואחיותיו עלו כולם ארצה והם שידלוהו להצטרף אליהם. אך הוא לא יכול ולא רצה לעזוב את הקבוצה ואת המקום, שהתקשר אליהם בלב ובנפש וכבש בהם את מקומו ברוב עמל. בשירות הביטחון פעל כקורפורל הנוטרים במקום ואחרי-כן כאחראי לנוטרים בכל הגוש. הוא סיים בהצטיינות את הקורס האזורי למ"כים ואת הקורס הארצי למ"מים, נתמנה למפקד החבל והתמסר לאימון אנשים בכל הגוש. עם פרוץ מלחמת-העצמאות נתמנה לסגן מפקד הגוש. משפחתו הועברה ירושלימה עם פינוי האימהות והילדים והוא התמסר כליל לתפקידו רב האחריות והתסבוכות. נוסף למשימה של הגנת הגוש המבודד בתוך ים ערבי עוין והפרעת התחבורה הסדירה לגוש וממנו שעברה בכביש חברון, תוך "שמירת הסדר" העוינת של הבריטים, ניתכו עליו בעיות כלכליות, דתיות וחברתיות מסובכות, ואם כי לרגל תפקידיו ראה בעיניים פקוחות יותר מאחרים את הצפוי למקום, נטה שכם לשאת את העול הכבד בלי לאבד את קור-רוחו עד הרגע האחרון. במקרים קשים ביותר היה כותב מכתבים אישיים לנציגי הקבוצה שליד המוסדות ונמנע מלכתוב תכתובת רשמית הדורשת העתקים למשמרת וקריאתה עלולה לרפות את הידיים. בפניו נראו אותות עייפותו הגדולה מעמל ימים ולילות במלחמה, אך את ייאושו ידע להסתיר תחת מסווה של קור-רוח וחיוכים מעודדים. בלילה האחרון עוד עשה סידורים שונים בהתאם לצרכים ולאפשרויות שבמערכה (פיצוץ שריוניות של האויב שנשארו תקועות, צמצום אזור המגן, דאגה לפצועים, קשר עם המוסדות והפיקוד העליון, ועוד) ובהתייעצות המפקדים אמר: "אינני מאמין בכניעה לערבים. אין ברירה אלא להילחם עד הכדור האחרון". אז כבר היה הוא מפקד הגוש בפועל, אחרי שהמפקד ("מוש") נפל ביום ג' באייר בבוקר. כשנתקבל בחצות הלילה מברק בעין צורים, שבירושלים ובתל-אביב מטפלים בפינוי הגוש, השיב: "כפר עציון מעדיף להישאר במקום אם אפשר להחיש תגבורת, ואם לאו – אנו מסכימים לפינוי". אך גם אפשרות זאת לא נשארה עוד. למחרת בשבע בבוקר, ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948), שידר יעקב לאימהות ולילדים בירושלים: "לפני רבע שעה חודשה ההתקפה עלינו בטנקים, תותחים ומרגמות. אני יודע שאתם במצב קשה. נקווה שתחזיקו מעמד. רוחנו איתנה. להתראות". בצהריים פרצו שריוני האויב לחצר הכפר ויעקב נתן עוד את פקודתו האחרונה לקלקל את הנשק ואחר-כך נפל באחת העמדות המזרחיות של כפר עציון. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. ביום י"ט בחשוון תש"י (17.11.1949), הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.