יצחק ב. אלחסיד, נולד ביום כ"ד בתשרי תרס"ד (15.10.1903) בירושלים, בנם הצעיר של אסתר-דבורה (בוליסה) לבית אופלטקא-פרג, ושם טוב אלחסיד, שתי משפחות ירושלמיות ותיקות צאצאי רבנים ידועים. משפחת אופלטקא-פרג, משפחה יוצאת פרג, צ'כוסלובקיה, הגיעה לארץ עם עלייתו של רבי יצחק פראגר-אופלטקא, תלמידו של החת"ם סופר, שבא לירושלים בשנת 1838. רבי יצחק היה בחור מוכשר מאוד, ליברלי בדעותיו, בעל חוש הומור ואוהב נלהב של ארץ-ישראל. לאחר שהוסמך לרב, נשלח על-ידי החת"ם סופר, עם עוד 5 מתלמידיו ללמד וליישם בארץ את רעיון לימוד התורה, יחד עם לימודים כלליים, לימודי השפה העברית והערבית ומלאכת-יד, דברים שלא היו מקובלים באותם ימים. כעבור זמן הקים את בית המדרש "דורש ציון", שהיה בית המדרש הראשון במתכונת זו, גבר על כל מתנגדיו, על אף החרם נגדו והצליח מאוד. גם את ילדיו חינך לאהבת המולדת, השפה העברית ומיזוג הגלויות, והם קיימו את כל הדברים הלכה למעשה. משפחת אלחסיד (שזה לא שמה המקורי), היתה משפחת רבנים ממוצא יווני בשם כהן, שהיתה מכובדת מאוד בירושלים. מסופר שמפאת הכבוד הגדול שרחשו לרבי כהן, אחד מאבות המשפחה, לא פנו אליו בשמו אלא כינוהו "החסיד" ("הנה החסיד מגיע…" "החסיד אמר…" "החסיד הלך…"). "ה" בעברית משמעותה "אל" בספרדית ומכאן דבק בו השם אלחסיד שברבות הימים הפך לשם המשפחה הרשמי. אחדים מבני המשפחה ממשיכים להחזיק גם בשם כהן ומוסיפים אלחסיד. יצחק אלחסיד ירש מאבותיו ומיזג בתוכו את התכונות שהיו בשתי המשפחות. הצד הדתי, הרוחני ואהבת המולדת, הדעות הליברליות והכבוד שרחשו לו, חוש ההומור והלימודים הכלליים. הוא היה איש חם ואוהב, עליז ואוהב בדיחה, שובב ורציני, אהב אנשים והם אהבו אותו. היה איש דתי ואיש העולם הגדול כאחד, ומיזג את שני הדברים בצורה נפלאה. הוא החל את לימודיו בבית-הספר העממי "אליאנס" והמשיך בלימודים תיכוניים בגימנסיה העברית בירושלים. היה חבר באגודת "הצופים", הירבה לטייל בארץ ואהב כל שביל וכל אבן, ואת כל אשר ראה תיעד בצילומים. הוא התעניין ולמד דברים שונים ומשונים, כגון שפת האספרנטו, והיה חבר באגודה העולמית ליודעי שפה זו. מלבד האספרנטו שלט בעוד שפות, אהב ספרות וקרא לרוב. בספרייתו ניתן היה למצוא את כל הסופרים העבריים וכל שנכתב על הארץ ועל היהדות, וכן ספרים ידועים בשפות אחרות. היה איש שיחה נעים ואיש חברה שאהבו להיות במחציתו. המצב הכלכלי בארץ בתחילת שנות העשרים היה קשה ורבים חיפשו פרנסתם מעבר לים. שם טוב אלחסיד, ראש המשפחה, נפטר בגיל צעיר והשאיר אחריו אלמנה, חמישה בנים ושתי בנות. הבנים המבוגרים החליטו לנסוע לארגנטינה ולנסות מזלם שם. הם הצליחו מאוד והקימו עסק פרוות משגשג. המצב בארץ לא השתפר והאחים שדאגו לאמם ולשני האחים שנשארו כאן הפצירו באם שתצטרף אליהם ובסופו של דבר, בשנת 1922, נסעה האם יחד עם יצחק ואחותו לבואנוס-איירס, אבל לא לזמן רב. לאחר כשנתיים חזרו לירושלים האהובה ולחיים הדתיים שהורגלו להם, שלא קל היה לחיותם בגולה. מאז נסע יצחמ פעמים רבות לחוץ-לארץ לרגל עבודתו, לארצות רבות במזרח התיכון, ומעבר לים. לעסק המשפחתי בבואנוס-איירס נסע כאשר המצב הכלכלי החמיר. הוא ישב שם תקופה, התבסס קצת וחזר ארצה לנסות שוב את מזלו בירושלים שלו. בשנת 1926 נסע שוב לארגנטינה ושהה שם מספר שנים. בהיותו שם היה פעיל בחיי הקהילה היהודית, לימד עברית בבית-הספר היהודי שליד בית-הכנסת וחינך את הדור הצעיר לאהבת הארץ, ותמיד-תמיד ציפה ליום שובו לארץ-ישראל. ואמנם כך עשה. בשנת 1932 שופר מצבו הכלכלי. יצחק בנה בית, נשא אישה, חנה לבית תג'ר, ונולדה בתו אסתר-דבורה. חנות הפרוות ואביזרי האופנה שפתח ברחוב בן-יהודה בירושלים פירנסה יפה את המשפחה וכולם היו מאושרים, עד שבשנת 1937, העסק קרס והוא נאלץ לקחת את משפחתו ולנסוע שוב לבואנוס-איירס, הפעם לזמן רב. מלחמת-העולם השנייה שיתקה את התחבורה הימית ולא היתה דרך לחזור. באותה תקופה, עוד לפני קום המדינה, שמע בארגנטינה על התסיסה הגועשת להקמת המדינה היהודית ולא יכול היה להמשיך ולשהות בחוץ-לארץ בלי להיות שותף במעשים. אחת היתה שאיפתו, לשוב ארצה. ואז עשה הכל כדי למצוא דרך לחזור. רק בשנת 1946 הצליח יצחק להיכלל עם משפחתו ברשימת 15 נוסעים שהורשו לעלות על סיפון ה"דיסיאדו", האונייה הראשונה שנסעה מבואנוס-איירס לחיפה והביאה בשר קפוא לצבא הבריטי בארץ. פירוש המלה "דיסיאדו" בספרדית הוא "מיוחל" ובאמת יצחק אכן ייחל לרגע שיוכל לחזור לארץ. המסע היה ארוך, 40 יום בין שמים למים, מלבד עגינה לימים אחדים במלטה, אילוץ ביטחוני, כי התקבלה הודעה על מציאת מוקשים ימיים בדרך והיה צורך לשנות נתיב. לבסוף, בערב פורים תש"ו (1946), הגיעה האונייה לחיפה ולשמחת המשפחה לא היה גבול. המצב בארץ לא היה קל. היו אלה שלהי ימי המנדט הבריטי, חוקים והגבלות, מחתרות והתנקשויות, עוצר וחיפושים, מעצרים והוצאות להורג, ובכל הקלחת הזאת היה יצחק צריך להתחיל הכל מחדש, פרנסה, בית והסתגלות לשינויים שחלו בארץ. והנה הגיע היום המאושר, הכרזת המדינה, החלום שהתגשם, חופשיים בארצנו. אבל השמחה היתה קצרה. עם פרוץ מלחמת-העצמאות התגייס יצחק ל"משמר העם", יחידה שפעלה במסגרת ה"הגנה" ונשאה בעול תפקידים אזרחיים וצבאיים בירושלים הנצורה. ביום ל"ג בעומר, י"ח באייר תש"ח (27.5.1948) נפל יצחק בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחות בבית-הקברות בהר-המנוחות בירושלים. חייו היו מלאי אהבת המולדת ולמולדת נתן את חייו. השאיר אחריו אישה ובת.
