אלון ענוים

בן חביבה ושלמה, נולד ביום י' באלול תשי"ג (21.8.1953) במושב ארבל שבגליל התחתון, בן שני למשפחת ענוים, שנמנית עם מייסדי המושב. את לימודיו היסודיים עשה בבית-הספר "הקוצר" בכפר חיטים. בבית-הספר "כדורי" השלים את לימודיו התיכוניים. אלון היה חניך תנועת "הנוער העובד" ואהב לקרוא ולטייל בארץ. בהתגייסו לצה"ל התקבל לסיירת שריון והשתתף במלחמת יום הכיפורים. הוא נלחם משני צידי תעלת סואץ ואף נפגע במערכה. עם סיום שירותו חזר למושב. בזמן הראשון עבד במחלבה השיתופית ואחר-כך הקים משפחה ומשק חקלאי וגידל בו פרחים ומטעים. לאלון ולאשתו נחמה נולדו שני ילדים. כאשר גויס למבצע שלום הגליל היה ביתו בשלבי בנייה, אך למרבה הצער לא זכה להשלימו. רכב הסיור שבו נסע אלון ביום ב' בתמוז תשמ"ב (24.6.1982) עלה על מוקש. שניים מחבריו נהרגו במקום. מפקדו, גד ערן, ניכווה קשות ונפטר מקץ שבועיים. אלון נפצע קשה ונפטר כעבר כמה שעות. בן 29 היה במותו. הוא הובא למנוחת עולמים במושב ארבל. הניח אשה, שני ילדים, הורים וארבעה אחים ואחיות. מפקדו כתב למשפחתו: "אלון היה חייל טוב ומסור ואהוב על חבריו ומפקדיו. הוא מילא את תפקידו בנחישות". אנשי היחידה בסיוע המשפחות השכולות וגורמים נוספים הקימו אתר לזכרם ביערות אשתאול, "אתר הארבעה", ובו פינת-נוי ומצבת זיכרון על שם ארבעת הנופלים. אחד מידידי המשפחה קרא לבנו אלון לזכרו. דברים שנשא אוֹרי בנו של אלון ז"ל, בערב יום הזיכרון תשע"ב – 2012 בטקס בניו יורק, ארצות הברית כ- 30 שנים לאחר נפילת אביו: "לגדול בלי אבא – הסיפור שלי מתחיל כמו סיפור ישראלי טוב. אימי נולדה לאבא פרטיזן שלחם ביערות אוקראינה ולאימא ניצולת שואה היחידה שנותרה ממשפחתה. אבי נולד להורים ציונים שבליל חתונתם עזבו הכל ועלו ארצה. הורי נפגשו שלושה חודשים אחרי מלחמת יום כיפור ברפידים שבסיני. אבי היה ממש לפני סיום שירותו הסדיר, אחרי שהיה אחד מהיחידים ששרדו את מלחמת יום כיפור מפלוגת הסיור של חטיבה 14. וממש כמו בספרים, מתחתנים, ילדים, אבי עובד ימים ולילות על בנייתה של חממת פרחי הציפורנים שלנו ואנו מתחילים לבנות לנו בית חדש במושב ארבל המשקיף בצורה פסטורלית על הכנרת. מכל הסיפורים ששמעתי, אלו היו מהתכונות הבולטות של אבי: היכולת לעבוד בצורה מאוד יסודית וחרוצה , ההשקעה במשפחה ולהיות חלק מיישוב שבו יוכל לעזור לאחרים. וכמו כל שנה, ב-30 במאי חוגגים לי יום הולדת, אני סוף סוף בן 4 .ומה ילד בגילי צריך יותר מעוגה טעימה, כמה נרות, קצת מתנות , והכי חשוב משפחה שמחה:סבא, סבתא, אחות קטנה בת שנתיים, אמא, ואבא. שבועיים לאחר מכן אני עומד לי ליד הדלת ולא נותן לאבא שלי לצאת וצועק שאם הוא יילך לצבא הוא כבר לא יחזור! וכמו מתנה מאוחרת שאף אחד לא רוצה ליום הולדת – אבא שלי נהרג ב-24 ליוני 1982 בהיותו בן שלושים לאחר שהג׳יפ שעליו נסע עלה על מוקש במהלך סיור בלבנון. יחד איתו נהרגו גם שלושת חבריו לג׳יפ. אמא שלי, רק בת 27, גיל שבו רובנו היום עוד לא חושבים על חתונה, נשארת עם שני ילדים קטנים ועולם שלם שקרס מסביבה. וכל זה קורה בתקופת בנייה של כמעט כל דבר מסביבנו. ומאז יש יום הולדת, יש נרות, יש עוגה, אפילו מתנות, אבל אבא אין.ובכל שנה לאחר שאני מביע מישאלה ומכבה את הנרות, אני מתחיל להוציא את הנרות לאט לאט, ובכל שנה, כמו הלב שלי, יש יותר חורים והחורים נהיים רק יותר עמוקים ויותר כואבים שאני מתחיל להבין מה שאבא שלי מפספס: גן חובה, כיתה א, טקס קבלת ספר תורה וסתם חדשות מעניינות מבית הספר לספר לו. יש הרבה דברים שאני יכול או מנסה לשכוח מהילדות, אבל דבר אחד אני לא יכול להדחיק: הייתי ילד מאוד מתוסכל ונוטה להתעצבן מכל דבר. אני יודע שאימא שלי דאגה ולא ידעה מה באמת אפשר לעשות עם ילד כל כך כעוס וכל כך מתוסכל. הייתי שואל כל הזמן למה דווקא לי כל הדבר הזה קרה. הייתי רב המון, מסולק מבית הספר, מתפרע בכל מקום וממש עושה צרות. כשנראה שלא יכול היה להיות יותר גרוע, אני זורק אבן על חבר לכיתה, פותח לו את הראש, ושולח אותו לטיפול נמרץ. באותה נקודה, אני דיי בטוח שהייתי כבר מסומן להיות בנאדם בעייתי והרבה אנשים מסביבי כבר ראו איך העתיד שלי ייראה. פה, הכל השתנה. האבן הזאת שפתחה לחיים חברי לכיתה את הראש, באותה מידה פתחה גם לי את הראש וגרמה לי להבין שהכעס הזה שכל הזמן עוטף אותי לא יוביל אותי לשום מקום, ורק יוביל אותי להיות אדם בוגר שאיבד את הראש ביום שאיבדתי את אבי. ומאותו יום, ממש כמו שלוחצים על כפתור ה-reset, אימא שלי כבר לא נקראה לבי״ס כל שני וחמישי, ואני כבר לא הייתי אותו ילד. בנוסף לכעס שעטף אותי, היה נוכח גם הפחד. שאתה גדל בתוך משפחה ששבע שנים לאחר שאבי נהרג מאבדת גם את אח שלו ממחלה, פחד הופך לחלק מהחיים.למשל שלא נותנים לי לאכול דגים מהחשש שתתקע לי עצם בגרון, או שסבא שלי לא נותן לי לנהוג על הטרקטור, ממש אותו טרקטור שאבי היה מסיע אותנו בגאווה מהגן שחיוך גדול מרוח על פניו. אז כמו מים שמחלחלים לאט לאט, גם הפחדים מחלחלים. מהפחד ההיסטרי שלא יהייה מספיק דלק באוטו עד לפחד שאני עומד למות בגלל כאב קל בברך. וכמובן יש את הפחד הקבוע כלפי כל מי שמי סביבך. מתי שהוא, בין גיל 16 ל-17, הבנתי שבגלל הפחד הזה אני מפספס כל כך הרבה דברים. ובניגוד לכעס, שלו נתתי פשוט ללכת, למדתי שעם הפחד הזה , שיכול לצוץ פה ושם, אני אצטרך ללמוד לשלוט עליו כדי שלא יהווה מכשול לשאר חוויות החיים. החיים מלאים בנקודות ציון שבו החוסר בדמות אב מופיע בשיא עוצמתו. לדוגמא, שצריך להתחיל להתגלח – מה עושים? ממי לומדים? על מי מסתכלים כי אין כל כך את מי לשאול…אז אחרי כמה נסויים והרבה חתכים חייבים לצאת מהבית כי אין ברירה וצריך להמשיך במרוץ החיים….והמרוץ הוא לא קל שיש אמא שהיא צריכה להיות גם אבא ולדאוג שלילדים שלה לא יחסר דבר. כי בסופו של יום העולם ממשיך בשלו ואין לך כרטיס הנחה לחיים אם לך אבא. אתה חייב להמשיך קדימה. ועוד נקודת ציון מרגשת במיוחד מגיעה – קבלת צו ראשון לצה"ל ואיתו המון התלבטויות : לאן להתגייס? להיות קרבי כמו אבא ולהדאיג את אמא ? להקשיב לרצונות שלי או להתחשב במשפחה? המשפחה מסביב תומכת, אבל אני יודע ,שגם אם משדרים עסקים כרגיל, שום דבר כבר לא רגיל במשפחה שלי. ואני עובר גיבוש לחובלים ועוד גיבוש, וככל שאני מתקדם אני מרגיש שאימא שלי יותר לחוצה והלחץ של סבתא שלי רק גובר וגובר. בשלב מסויים, ידעתי שאם אגיע לקורס חובלים, אימא שלי תחתום ולא תהיה זו שתעצור אותי- אבל באותו הזמן הבנתי שהיא לא תישן עד ליום שבו אשתחרר. אז וויתרתי – בלי חרטות, בלי אכזבות. בסופו של דבר, רצה צחוק הגורל והגעתי בתור מדריך כושר לבית הספר לחובלים. ממש באותו בסיס, ממש באותו קורס שבו אני הייתי יכול להיות, רק מהעבר השני. תחנות חיי ממשיכות :אוניברסיטה, עבודה, מעבר לארצות הברית, אהבה, חתונה וחופה עם הרבה דמעות , ובתוכם גם דמעות של שמחה…..והרגע המכונן והמשמעותי מכל הגיע לפני שנתיים וחצי: הפכתי לאבא!! וקצת אחרי גיל שנה מיה התחילה להגיד מילה שאני אפילו לא זוכר שאמרתי — אבא. אני? אבא? בהתחלה אני לא כל כך מבין ולא קולט בעצם מה זה אומר באמת,אבל היום המילה הזו שמיה אומרת כל הזמן, מגדירה אותי מחדש כאדם. לאט לאט, יום יום, אני לומד מה זה להיות אבא. וכמו שהיא לומדת ללכת, לדבר, לקפוץ ולרקוד, אני לומד יחד איתה להיות אבא. כל חוויה ראשונה שלה היא גם חוויה ראשונה שלי. וכן, זה מאוד כיף. באותה מידה יש בי איזה חשש מסויים. עוד שנה וחצי מיה תהיה בדיוק בגיל שבו אני אבדתי את אבי, וזה בדיוק הגיל שבו אתה מתחיל לפתח זכרונות שילוו אותך במשך כל החיים. זכרונות שאין לי והרבה שאלות שייהיו לה…. לפני כמה שנים שמעתי מישהו שואל את אחותי – תגידי, איך זה לגדול בלי אבא? אני לא יודעת היא ענתה בביישנות, אני לא יודעת מה זה לגדול עם אבא… אין שום דבר טוב בלגדול בלי אבא. ממש לא. אבל אולי זו הסיבה שהגעתי לנקודה שבה אני נמצא היום. אני חושב שבגלל שאבדתי את אבי בגיל כל כך צעיר היה לי מניע מאוד חזק . תמיד הבטחתי לעצמי שלמרות הקשיים ועם אין ספור אתגרים, אני לא נופל, לא עוצר ותמיד ממשיך קדימה. למזלי, גדלתי בבית שנותן לך את כל הכלים להצליח , ובאותו הזמן אין ממש מישהו שאומר או מסביר לך מה בדיוק אתה צריך לעשות. אז איך לך ממש ברירה ,ואתה חייב להתבגר מהר – הרבה יותר מהר מכולם. ולכן כבר בגיל 14, מהרגע הראשון שיכולתי, יצאתי לעבוד. ולא בגלל שלא היה אוכל בבית או בגלל שמישהו הכריח אותי – פשוט הייתי כבר מוכן. חודש וחצי אחרי הצבא כבר עברתי לגור לבד ושבוע אחרי המבחן האחרון בתואר הראשון כבר הייתי על המטוס בדרך הנה. אין שוב דבר טוב בלגדול בלי אבא, אבל כמו שאומרים, החיים 10 אחוז מה שקורה לך ו-90 אחוז מה שאתה עושה עם זה.לפעמים אתה יכול לקחת מה שהחיים נותנים לך ולהפוך את זה לטובתך. בסופו של יום אני לא חושב שהסיפור שלי הוא ייחודי. באותה מידה כמו שסבתא שלי בוכה באותה עוצמה כל שנה, ולא משנה כמה שנים עברו מאז, כך גם שאר המשפחות בבית העלמין במושב ארבל. כולנו נפגשים באותו יום לא כדי להיזכר, אלה להרגיש שאנחנו חלק ממשפחה מאוד גדולה. וכן, גם הסיפור של מושב ארבל אינו יחודי, כי באותו היום, בזמן הצפירה, אלפי משפחות בכל רחבי הארץ מתקבצות ליד יקירהם כדי לחלוק את אותו כאב. אבל בניגוד לימים אחרים, ביום זה כל עם ישראל מתאחד כדי לחלוק כבוד לנופליו. אבל זה לא נגמר פה. יום הזיכרון הוא יום שבו אנו גם חוגגים את החיים של אבי. כמו שעון שוויצרי, גם בגיל 76, סבתי מתכוננת במשך שבועות כאילו לקראת שמחה גדולה, משום שהיא יודעת שבאותו יום אנו פוגשים אנשים שאנו רואים פעם או פעמיים בשנה. וכמו יין שמשתבח עם השנים, יותר ויותר חברים מגיעים, גם כאלו שלא הגיעו הרבה שנים, ואיתם מגיעים הרבה סיפורים חדשים שמלמדים אותי עוד קצת על אבי. אחד מסימני ההכר הכי חזקים של אבי היה חוש ההומור הנדיר שלו, שהיה חבויי בתוך בחור שקט, שידע מתי להגיב בהומור מתפרץ ללא התראה מראש. ממש לא מזמן למדתי על ארוחות הבוקר שהיה מכין לכולם. אם שלושים שנה עברו ועדיין החברים שלו מדברים על ארוחות הבוקר שלו אין לי ספק שפספסתי פה משהו גדול. אז כמו שאתם רואים, יום הזיכרון מספק לי גם איזשהו סוג של הנאה. משהו שאני לא יכול לחוות מחוץ לישראל. אבל מה שעושה את זה קצת יותר קל זה להיות כאן איתכם, חבריי לקהילה הישראלית והיהודית בניו-יורק, המבינים את עוצמתו של יום זה לכל עם ישראל. אני לפעמים שואל איך כל זה היה נראה אם רק הייתי מצליח לשכנע את אבא שלי לא ללכת באותו יום למילואים, והוא היה נשאר בבית ואם הכל היה נראה אחרת. אבל החיים מלמדים אותך שאיפה שאתה לא יכול לשנות אתה צריך ללמוד להסתגל. עוד חודשיים אני ואבא שלי נחגוג שלושים שנה ליום שבו שהכל התחיל. אני עדיין מנסה להסתגל." (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)