אלון (אלטשון), חיים

חיים, בן מלה ומשה, נולד ביום כ"ד בניסן תשי"ג (9.4.1953) בהבאנה שבקובה, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תשי"ח (1957), בהיותו בן ארבע. המשפחה השתקעה בקיבוץ שובל וחיים, שכל מכריו כינוהו חיימיטו, השתלב תוך קשיי קליטה והסתגלות ראשונים; אך לא עבר זמן קצר, וכבר קשה היה להכיר בו את מוצאו השונה. הוא למד בבית-הספר היסודי ובבית הספר התיכון "מבואות הנגב" שבקיבוץ שובל. עוד בהיותו בבית-הספר היסודי התעניין במוסיקה קלאסית והחל ללמוד נגינה בכינור. יותר מאוחר בחר בטרומבון והשתלב בתזמורת שהייתה פעילה בבית-ספרו, וכמו-כן ניגן בתזמורת בני-הקיבוצים. הוא היה מיזוג של אדם רציני ומופנם, בעל נפש רגישה וקור רוח; רחש חיבה עזה לבעלי-חיים, גידל וטיפל בכלבים, חתולים, ארנבות, סמור, גוזלים, עכברים לבנים ועוד. חיבה זאת הביאה אותו לעבודה ברפת. בתקופת לימודיו בבית-הספר התיכון הצטיין בקליעה למטרה, ואף זכה באליפות מחוז הדרום לנוער בשנת 1970. כן השתתף וזכה בתחרויות רבות בשחייה. חיים הדריך בני נוער בקיבוצו ובקיבוצי הסביבה. היה ידיד וחבר לחניכיו שאהבו אותו בזכות גישתו הישירה ובזכות הפעילות העשירה והמגוונת שתכנן וארגן עבורם. היה בעל כישורים טכניים מאוד מפותחים. התעניין בכתיבה, צילום והסרטה. הצילומים הרבים שהשאיר אחריו ואוסף גדול של מכתבים לבני משפחתו ולידידים מעידים על נפש רגישה ועל חוש מפותח ליופי ולאסתטיקה. חיים גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1972 והתנדב לסיירת שריון. אחרי הטירונות עבר קורס סיירי שריון וסיים בהצלחה קורס מש"קי סיור. הוא נשלח לשרת בפלוגת סיור של חיל השריון בסיני, והיה מיועד לצאת לקורס קצינים. מלחמת יום הכיפורים מצאה את יחידתו בולמת את כוחות הצבא המצרי שחצו את תעלת סואץ וניסו לפרוץ לתוך סיני. ביום הראשון של המלחמה, י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), בקרב שהתפתח באזור צומת כביש המתלה וציר תעלת סואץ, נפגע נגמ"ש הפיקוד, בו היה חיים. המ"פ ועוד שני חיילים נהרגו במקום וחיים נפצע קשה. חבריו חיפשו אותם בחירוף נפש במשך שעות תחת אש תופת, וחיים הועבר לבית-חולים. הוא מת מפצעיו בליל י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973). הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ שובל. השאיר הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במפגש של חבריו לנשק אחרי הלוויתו אמר מפקד היחידה: "אני, המ"פ החדש של הפלוגה. הצטרפתי לפלוגה כחצי שנה אחרי המלחמה. את חיים לא הכרתי כלל. לאחרונה עסקתי בהכנת ההלוויות של הנופלים. צריכים לאסוף שישה חברים לנשק, נושאי ארון בעלי אותה דרגה. לא היו לי בעיות להשיג אותם, כי כולם רצו לבוא, וזאת למרות שכולם היו מפוזרים ביחידות שונות ונמצאו באמצע אימונים שונים. תחילה הייתה זו עבורי עוד לוויה שאני, כמפקדה של היחידה משתתף בה. דיברתי עליו מתוך הספד שנכתב עבורי. עתה, לאחר ששמעתי אתכם, נתבררו לי הדברים ואני יודע בדיוק למה האנשים התאמצו ורצו כולם להגיע לשובל". הוריו וחבריו לקיבוץ הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו.