אלדס, יגאל

בן גוסטב ושרה. נולד ביום ד' באייר תש"ה (17.4.1945) בחיפה. את לימודיו בבית הספר היסודי "אורים" סיים בקרית אליעזר ולאחר מכן סיים את לימודיו בבית הספר המקצועי "בת גלים" והוסמך כמסגר מיכני. מטבעו היה ילד שקט וסגור בתוך עצמו. אהב ספורט (שחייה וכדורעף) היה נוח לבריות. לפני שירותו הסדיר עבד במספנות ישראל. היה דואג לשלום הוריו שהיו חולניים ואת כל משכורתו היה מביא הביתה; כל משאלת לבו היתה רק שירגישו את עצמם בטוב. בפברואר 1963 גויס לצה"ל ועד גמרו את שירותו הסדיר השתייך לחיל החימוש; כשהשתחרר משירותו הסדיר הועבר לחטיבת "גולני" והפך לחייל קרבי. כאשר קיבל את צו הקריאה בימי הכוננות למלחמת ששת הימים שכב אז בבית ובאצבע רגלו שבר; הוא היה משוחרר לחודש וחצי מעבודתו, אולם אך קיבל את הצו, קם וארז את חפציו ועמד לצאת. אמו אמנם אמרה לו: "אבל אתה במצבך אינך יכול אפילו ללכת!" והוא ענה לעומתה: "אמא, אמנם רגלי פצועה, אבל ידיים לי בריאות לאחוז בנשק". לפי מכתב התנחומים של מפקד גדודו למשפחה השכולה "לחם בגבורה בקו האש הראשון בגיזרת דרדרה ותל הלאל והיה בין הנחשונים שהעפילו להרי הגולן במרוצת הקרב האכזרי, מאחר ולאנשינו נועדה משימת הבקעה ראשונה של המוצבים הסוריים. חירוף נפשו וגבורתו יחד עם חבריו איפשרו את הצלחת המשימה" – ואמנם בקרב שנערך במוצב דרדרה, ביום החמישי לקרבות, הוא א' בסיון תשכ"ז (9.6.1967), נפל מתוך מאבק של אומץ לב. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בעפולה ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה. מנהגו היה לכתוב מכתבים הביתה יום יום ובמכתבו האחרון, ביום השישי בבוקר, כשעתיים או שלוש לפני נפלו, כתב: "כאן ממש אין מה לעשות. אני נמצא במצב בטחוני יותר מאשר אתם נמצאים שם. אני מקוה לשוב הביתה בקרוב. המלחמה נסתיימה". זכרו הועלה בחוברת "נחשוני הגולן" בהוצאת גדודו.