אלגרבלי, דוד

בן סימון ושמחה. נולד ביום י"ד בתמוז תש"ז (2.7.1947) בנתיפה שבמרוקו. הוא התחיל ללמוד ב"חדר" והמשיך את לימודיו בבית הספר היהודי אשר הקים השלטון הצרפתי במקום. הוא עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1956. בארץ למד שנתיים בבית הספר היסודי בעמינדב (מושב בפרוזדור ירושלים). לאחר שעברה המשפחה לגור בבית שאן, המשיך בלימודיו בבית הספר היסודי שם. הוא נתחבב מאוד על מוריו, אשר העריכו את רצונו לתפוש את מקומו בין שאר חבריו לספסל הלימודים. מוריו סייעו לו להתקדם ולהגיע ל"ישיבה" בכפר גנים שבפתח תקוה. הוא נמנה שם עם מניין התלמידים הראשון. ארבע שנים עברו עליו בישיבה ולאחר שעמד בבחינות הבגרות היה ראשון הבוגרים אשר גויס לצה"ל. בני משפחתו וכל קרוביו ומכריו תלו בו תקוות רבות, אולם בא הקץ לתקוותיהם. הוא גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1966. ביום י"ד באייר תשכ"ט (2.5.1969) נפל, יחד עם מפקדו, בהתקפת מרצחים על העמדה אשר בה נמצאו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. מוריו, חבריו ב"ישיבה", מפקדיו ורעיו לנשק, אשר הספידוהו, ציינו כולם את דרכיו הנעלות ביחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. דוד הצטיין במקוריות, ביושר ובכוח רצון כביר. בשעה שקיבל על עצמו משימה כלשהי, עיונית, או מעשית, היה עומד בה ביסודיות רבה ובהתמדה. במכתב תנחומים של מפקד היחידה וחייליה למשפחתו כתב המפקד, בין שאר דבריו: "הכרתי את דוד בהיותו חובש קרבי. החיילים אהבו להיות במחיצתו. תמיד היה עזר כנגדם. עודד אותם במלה טובה וטיפל בהם. היה מסור תמיד לעבודתו והקדיש לה אף מזמנו הפרטי, עד שעות מאוחרות בלילה. מפקדיו תמיד נתנו בו אמון מלא ועבודתו התבצעה בדייקנות, ביעילות ובאחריות אין קץ. בייחוד זכורה לנו אמונתו באל ללא סייג. בכל דרכיו נהג לשים את מבטחו באל". בחוברת לזכרו ולדמותו שהופיעה לאחר נפילתו, מסופר ברשימה אחת כי בחיי הצבא עלה דוד ונתעלה ברוחניות ויראת שמים. בתכונותיו המיוחדות השתמש להתעלות מן החיים האפורים של יחידת שדה שפעלה בתנאים מפרכים. באותה רשימה מציין הכותב את ענוותנותו של דוד ואת היותו צדיק תמים. ברשימה אחרת אודותיו הדגיש המחבר כי דוד היה לוחם למען האמת בקנאות. תום ויושר היו טבועים בנשמתו והוא הלך לפיהם עד יומו האחרון. אלה הביאו אותו לידי אותה גבורה נפשית עילאית שהתבטאה בכל התחומים.