בן מרים ויוסף. נולד ביום כ"ו באלול תשל"ו (21.9.1976) בירושלים. בן בכור להוריו ואח לדוד ולילך. קובי החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'תלפיות מזרח ב' בעיר, והמשיכם בבית-הספר התיכון ע"ש סליגסברג, במגמת אלקטרוניקה. לאורך כל שנות לימודיו היו הישגיו יפים ובתעודת הבגרות ציוניו טובים. בנעוריו הרבה לעסוק בספורט ושמר על כושר גופני מעולה. בפרט הצטיין בריצה למרחקים קצרים וארוכים. קובי אהב לצפות במשחקי כדורסל וכדורגל: הוא גילה בקיאות במהלכי ליגת ה- NBA ולא החמיץ את משחקי בית"ר ירושלים. קובי, נער שקט וצנוע, שחיוך ביישני מעטר את פניו דרך קבע, היה מלווה תמיד בחברים טובים. במהלך השנים שמר על קשרים קרובים עם מעגל חברים רחב, חברי ילדות וחברים מתקופות מאוחרות יותר, שעברו עימו כברת דרך ארוכה. המוטיבציה הגבוהה של קובי לשירות הצבאי בלטה עוד בתקופת לימודיו. בספר המחזור, בסיום לימודי התיכון נכתב: "קובי הוא בחור שקט, בשיעור לא מתבלט, למטכ"ל שואף להגיע ותאמינו לי הוא עוד יפתיע…" מועד הגיוס המקורי של קובי נדחה בשל רצונו להתגייס לסיירת מטכ"ל. לאחר חודשי המתנה ממושכים, בשלהי חודש מרס 1995, גויס לשירות החובה ושובץ כלוחם בחטיבת גבעתי, בגדוד 'רותם'. מתחילת דרכו היה קובי חייל מסור וחדור מוטיבציה. את מסלול החי"ר המפרך, שבמהלכו שימש כקשר מ"מ, סיים כחייל מצטיין. בתום המסלול יצא קובי לקורס מפקדי כיתות ושובץ ביחידת הדרכה, במפקדת חילות השדה. הוא שימש כמ"כ טירונים במגוון תפקידים במתקן 'אדם' ובמחנה 80, אך שיבוץ זה לא היה לשביעות רצונו. הוא האמין בכל ליבו בצדקת משימת ההגנה על ביטחון המדינה ויישובי גבול הצפון, וחש כי רק בעשייה קרבית, במסגרת הגדוד לצד חבריו, יוכל למצות את כישוריו ולהפיק את המיטב מתקופת שירותו. קובי נלחם בעקשנות לשוב ולשרת בלבנון. במסגרת מאבקו, בסרבו לקבל את הדין, אף נשלח לכלא הצבאי. בחודש מרס 1997 נשאו מאמציו פרי: הוא הצטרף לגדוד 'רותם' ופלוגת החו"ד אשר חלשה על מוצב בינת-ג'בייל בלבנון. קובי נטל חלק בפעילות שהובילה את עשיית הגדוד בתעסוקה המבצעית ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. בפלוגה ביצע במקצועיות ראויה לציון את כל המוטל עליו. הוא נטל חלק במשימות קשות ומורכבות שביצוען דרש אחריות רבה. קובי היה אהוד ומקובל על מפקדיו וחבריו ליחידה. הוא בלט בשלוות הנפש והרצינות שבהן התמודד עם השיגרה המתוחה של הפלוגה. החיוך המרגיע, נדיבות ליבו והתמיכה שידע להעניק לחבריו בזמנים קשים היו לסימן ההיכר שלו. קובי ויתר על יציאה לקורס קצינים על-מנת שיתאפשר לו שחרור בזמן מהצבא לקראת תחילת עבודתו בשירות הביטחון הכללי. בחופשתו האחרונה שיתף את בני משפחתו בתוכניותיו לנסוע עם שחרורו לצפות במשחקי המונדיאל בפריז ולהמשיך ללימודי מזרחנות. ביום י"א בסיוון תשנ"ז (15.6.1997) חזר קובי מחופשתו האחרונה בבית. בשעות הערב המוקדמות יצא לפעילות מבצעית שנטלה בה חלק גם יחידת שריון. טנק המרכבה שבו נסע קובי עלה על מטען רב-עוצמה ליד הכפר בית-יהון, בגזרה המערבית של אזור הביטחון בדרום לבנון. כתוצאה מעוצמת הפיצוץ ננעלו דלתות תא הלוחמים בטנק. קובי נפצע קשה מפגיעות הדף ונותר לכוד עם חבריו בתוך הטנק. חילוצם נמשך כשעתיים וחצי, זמן ממושך ויקר מדי, שחרץ את גורלו של קובי. במהלך הפינוי לבית-החולים נפטר קובי מפצעיו והוא בן עשרים-ואחת. הוריו החלו בהנצחת זכרו בהכנסת ספרייה תורנית לבית-הכנסת 'כלל ישראל', שפעל באופן זמני בתוך בית-ספר קיים. בהמשך, בשיתוף פעולה עם עמותת 'כלל ישראל' והקהילה, נבנה בית-כנסת חדש הנושא את שמו של קובי – 'היכל יעקב'. מפקד הפלוגה של קובי, שליווה אותו מתחילת המסלול, ספד לו: "היית נער, אחד כזה אמיתי, מהסוג שרוצה ועושה. כמוך יש מעט. אולי אפילו אין. לחברים שהיו איתך, לאלה שהיו מפקדיך, הפרידה קשה, קשה מאוד. לא נותר לנו אלא להודות לך על הזמן שבילינו במחיצתך. השקט, האצילות והמופת יהוו לכולנו דוגמה." שלום ענסי, חברו של קובי, כתב לזכרו: "התגייסנו ביחד חבורת ילדים, עברנו ביחד מסלול ארוך וקשה. ואתה תמיד עם אותו חיוך קטן בזווית הפה, אותו שקט שהשרית סביבך, ותמיד אמרת את אותה המלה – בסדר. אף פעם לא התלוננת שקשה, לא חשפת את רגשותיך, תמיד אותו חיוך תמיד אותה מלה – בסדר. במסעות הארוכים, בפשיטות הקשות תמיד ראשון עם המ"מ, בולט עם אנטנת הקשר, וכשלכולם קשה וכולם עייפים ושואלים – קובי מה קורה? תמיד ענית באותו חיוך ואותה מלה – בסדר. עברת הרבה מאז אותו מסלול, קורס מ"כים, הדרכה במחנה 80, נלחמת לחזור לגדוד, לרובאית, לחבר'ה, וכשהגעת שמחנו ושאלנו קובי מה קורה? וענית עם אותו חיוך מוכר ואותה מלה – בסדר. אחרי האימון עלינו לקו, טווינו תוכניות לרגילה, לשחרור. ועכשיו הכל נראה זניח כי אתה לא איתנו עוד. לא עוד אותו חיוך, לא עוד אותה מלה והכל לא בסדר." קובי נפל יום לאחר בת-המצווה של אחותו לילך. כחודש לאחר נפילתו כתבה לילך: "כבר חודש עבר מבלי שנשים לב. כבר חודש אותך לא ראינו. ראינו, אך ורק בתמונות בהן אתה שמח, צוחק, משתעשע ושמחת חיים על פניך. רואים כאילו רצית להמשיך להיות איתנו, לצחוק איתנו, ואפילו לבכות איתנו… כשחבריך באים אני חושבת שאולי גם אתה תופיע פתאום בין הסיפורים שמספרים עליך. הגעגועים והרצון לראות אותך חזקים מהכל. אמא, אבא, דדי ואני נשארנו לבד, לא יודעים מה לעשות, כיצד להתנהג, מה להגיד או איך להרגיש. סיפרו לנו מה היה אך אני עדיין לא מבינה איך זה שהחברים שהיו איתך רק נפצעו, ורק אתה, ולמה אתה, שהיית הכי חזק מכולם, לא חזרת? מקווה שתהיה איתנו תמיד ותיתן לנו כוח להמשיך הלאה, אז להתראות קובי."
