אלבסן, אברהם (אלברט)

אברהם, בנם של ג'נטיל ויעקב, נולד בשנת תר"פ (1920) ביוון, בעיר הנמל סלוניקי. עם סיום בית הספר העממי החל לעבוד בבית המסחר של אביו. היה חבר בארגונים ציוניים ומגיל צעיר ראה בארץ ישראל את מולדתו האמיתית. סלוניקי היוותה מרכז תרבותי יהודי גדול, ולתושביה היהודים נודע תפקיד מרכזי בפיתוחה הכלכלי. בשנות השלושים של המאה העשרים גברו ביוון הנימות הפשיסטיות והאנטי-יהודיות והחלה תנועת הגירה גדולה. קרוב ל-10,000 יהודים עלו מסלוניקי לארץ ישראל, ונותרו בה עוד כ-50,000 יהודים. העיר נכבשה על ידי הגרמנים באפריל 1941, ומיד הוחל בהחרמת הרכוש היהודי ובבזיזת אוצרות הספרות והתרבות. כ-1,200 יהודים נמלטו לאתונה, וקבוצה קטנה הצטרפה למחתרת היוונית. מאות יהודים נספו מקור, מרעב וממחלות. בשנת 1942 נכלאו יהודי סלוניקי בגטו. ביולי 1942 אירע "יום ראשון השחור", אז רוכזו כל הגברים היהודים ונשלחו למחנות לעבודת כפייה. מעטים הצליחו להימלט לאזור הכיבוש האיטלקי. בחורף 1943 הוחל בסלוניקי בביצוע "הפתרון הסופי". קרוב ל-44,000 יהודים גורשו לאושוויץ. בהגיעם למחנה נערכה סלקציה שלאחריה שולחו רבים אל תאי הגזים, ובודדים נשלחו למחנות עבודה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ספטמבר 1939, התגייס אברהם לצבא. הוא לחם בעוז נגד האיטלקים במסגרת הצבא היווני, אך עם כניעת הצבא והשתלטות הגרמנים על המדינה היה גורלו כגורל כל יהודי סלוניקי. הוא גורש עם משפחתו לאושוויץ, משם הועברו למחנה בירקנאו ולאחר מכן לוורשה. בהתקרב הצבא האדום במסע ניצחונו לבירת פולין, שולחו למחנה הריכוז דכאו. דכאו, שבקרבת מינכן בגרמניה, היה ממחנות הריכוז הראשונים שהקימו הנאצים וכלל יותר מ-30 מחנות משנה. עשרות אלפי האסירים הועבדו בפרך וסבלו מרעב, מתשישות ומידם הקשה של אנשי האס.אס. שהתאמנו במקום. יותר מ-200,000 איש עברו בשעריו של המחנה במהלך שנות קיומו. כ-31,000 מהם נספו, ובהם כל משפחתו של אברהם. שנה תמימה שהה אברהם בדכאו, ושוחרר עם הגעת הכוחות האמריקנים, באפריל 1945. מיום שחרורו חתר לעלות לארץ ישראל. בלנדסברג, מקום מושבו הארעי, הצטרף לתנועת "בית"ר" (ברית יוסף תרומפלדור). בתקופת שהותו שם למד את מקצוע הצבעות ואת זמנו הפנוי הקדיש ללימוד השפה העברית, לקריאה ולהאזנה למוזיקה. הוא היה בין מייסדי קבוצת ההכשרה "בדרך", ובשנת 1946 ייצג את פלוגתו בכינוס הראשון של "ברית הצה"ר" (מפלגת הציונים הרוויזיוניסטים) שהתקיים בפרנוואלד. אברהם יצא עם פלוגתו לצרפת, וב-1 במרס 1947 עלה עם חבריו על סיפון אוניית המעפילים "בן הכט" בדרכו לארץ. הספינה, שנרכשה על ידי האצ"ל בתרומות יהודי ארצות הברית, הפליגה מנמל פורט דה-בוק כשעל סיפונה כ-600 מעפילים, רובם חברי "בית"ר". בהגיעה ללב ים נתגלתה על ידי מטוסי סיור בריטיים שהזניקו לעברה שתי משחתות. המלחים הסתערו על האונייה ואילצו אותה להגיע לנמל חיפה. שם הועלו המעפילים על אוניות גירוש, והובלו למחנות המעצר בקפריסין. שנה וחודש שהה אברהם בקפריסין, המשיך את לימודיו בעברית והשתתף בסמינריון. בהגיע רשיון עלייתו יצא לארץ, והגיע לחיפה באונייה "אנדרה" ב-20 באפריל 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. הוא עבר לתל אביב, בה שכר חדר קטן, ומיד הצטרף אל לוחמי האצ"ל. בראשית מלחמת העצמאות ערכו כוחות אצ"ל כמה מבצעים בקנה מידה גדול, בעיקר ביפו, וכן לחמו בקרבות העיר העתיקה בירושלים ונגד יישובים ערביים בסביבת העיר. במאי 1948 ביקש הפיקוד העליון של ה"הגנה" את סיוע האצ"ל בתקיפת רמלה, שתושביה היו עוינים ליישוב היהודי והתנכלו לתחבורה היהודית לירושלים שעברה במקום. רמלה נתפסה כאיום על יישובי גוש דן הסמוכים, ובשל מספרם הרב של הלוחמים הערבים שהתרכזו בה סיכנה העיר גם את עורף היישובים היהודיים בדרום שהתכוננו לפלישה המצרית. האצ"ל נענה מיד לבקשת ה"הגנה" וגייס לשם המבצע מאות מלוחמיו מכל רחבי הארץ (למעט מירושלים הנצורה). הלוחמים, ואברהם ביניהם, רוכזו במושבה הסמוכה באר יעקב, ומשם יצאו במחצית מאי 1948 לשתי התקפות גדולות על עמדות רמלה הערבית. בד בבד, לחמו בכוח של הצבא הירדני שתקף את בסיסם בבית הספר לקצינים הסמוך לסרפנד (צריפין). בהתקפות אלו על רמלה, וכן בבלימת כוח משוריין ירדני שתקף עמדה של האצ"ל ביוני 1948, נפלו למעלה מחמישים מלוחמי הארגון הצבאי הלאומי. בין הרוגי הקרבות היה אברהם, שנפל ביום כ"ד באייר תש"ח (2.6.1948). הוא נפח את נשמתו בזרועות חברו הקרוב ביותר, עמו ניצל מגיא ההשמדה, עבר את ניסיונות ההעפלה וראה בראשית הגאולה. בן עשרים ושמונה בנפלו. אברהם הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.