אלבוגן, יהודה-אריה

בן לאה ומשה-יוסף, נולד ביום ט' בשבט תרצ"א (27.1.1930) בעיר דברצין שבהונגריה. הוא למד בבית-ספר עממי, ואחר-כך בבית- ספר תיכוני והצטיין בלימודיו. מנעוריו ספג בביתו רוח ציונית מאביו החזן ואימו היודעת עברית. ירש מאביו את הטעם הטוב בזמרה ומאמו את החיבה לארץ-ישראל, "שאין יקר ממנה בתבל כולה". עם כיבוש הונגריה על-ידי הנאצים נלקח אביו למחנה- עבודה והוא עם אמו ואחיו הצעיר גורשו לווינה. בהיותם בקרונות- המוות התחמק להביא להם אוכל ומים. ב-1942 נתייתם מאביו, שנספה במחנה-עבודה ברוסיה. אחרי מות אביו היה מפרנס המשפחה. אחרי השחרור חזרה המשפחה להונגריה. היה חניך קן "הנוער הציוני" בהונגריה ונתמנה להיות ראש קבוצה. ב-1946 קיבלה המשפחה רישיון להגר לארצות-הברית, אך הוא בחר לעלות לארץ, עבר לגרמניה ומשם יצא לארץ באונייה "מולדת" והוגלה לקפריסין. שם שהה תשעה חודשים ונמנה עם "הנוער הציוני". היה פעיל בעבודה תרבותית ועלה לארץ ב-28 בדצמבר 1947. יהודה היה ממייסדי קבוצת "שורשים" בכפר גליקסון, שקט ובעל מזג נוח. עם פרוץ מלחמת-העצמאות התנדב ושירת בחטיבת "אלכסנדרוני" ולאחר אימונים קצרים התנדב לצאת לחזית. את כל כוחותיו רצה להקדיש לעם ולארץ. ביום קום המדינה הגיעה אמו לארץ ומצאה את יהודה בצבא. הוא כתב לה: "אל תחששי להיותי בצבא. נתקדם ונכה באויב על אדמתו. לא פעם ראיתי את המות לנגד עיני, אך לא הפחידני – הכל למען המולדת. כמה טוב שניתנה לי ההזדמנות לנקום את דם אבי ועם זה גם ללחום את מלחמת החירות של עמי. כך לימדתיני, אמי, ונתת בי הכוח לכך, וזאת אבין עכשיו בעצמי". בקרבות עשרת הימים, שבין ההפוגה הראשונה לשנייה, בעת מבצע "דני", היה בין מתקיפי הכפר קולה. ב-15 ביולי 1948 בערב החליפה פלוגתו פלוגה אחרת מהחטיבה במשלטים שממזרח לקולה וטרם הספיקה להיערך ולהתחפר כהלכה במקום. בבוקר ט' בתמוז תש"ח (16.7.1948) תקפו כוחות הלגיון את המשלט כשהם מסתייעים באש ארטילרית ושריוניות, שטפו את עמדות המחלקה במשלט הקדמי ואילצו את הפלוגה לסגת. בקרב זה נפל יהודה- אריה. עוד בטרם הוציא את שנתו בארץ. בן 18 היה בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנתניה.