fbpx
איתן, חגי

איתן, חגי


בן לחיה ונח, נולד ביום י"ג באב תשל"ו (9.8.1976) בסביון, אח לרועי. בכאב הגיח לעולם ובכאב נלקח ממנו, אך בעשרים ואחת השנים שבתווך התנהל באושר ובשלווה נפשית נדירה – שמח בביתו ובסביבתו ובמיוחד שמח בחלקו. "זה שאי אפשר להרגיז אותו", כונה בפי חבריו בצבא. חגי למד בבית הספר היסודי "סביון – גני יהודה". עם סיום לימודיו כתבה לו המחנכת: "עם השקט האופייני לך ועם הכישרונות שנתברכת בהם, אין ספקות בלבי שהעתיד יביא עמו הרבה הצלחה." את לימודיו המשיך חגי בבית הספר "תיכון מקיף יהוד". בסיום י"ב, כתבו חבריו בספר המחזור: "נער ביישן / חתיך וחכם / בעל לב חם / מקשיב למורות / עונה על השאלות. / נער מוזיקלי עד מאוד / מנגן בפסנתר / סקסופון ועוד / שמצייר דמויות בכל המחברות." ואכן, חגי תמיד נגע במוזיקה. הוא ניגן בפסנתר ובסקסופון ויכול היה גם לגיטרה… חגי גם השתתף בנגינה, בהלחנה ובעיבודים בלהקה "שמועה חסרת בסיסט" שלימים הפכה מוכרת כלהקת ה"ג'יגלס", וזאת עם הרבה בסיס מוזיקלי שרכש אצל טובי המורים – דבורה גילן, סטו הכהן ופטר ורטהיימר. חגי חבר אל הצלילים בכל דרך אפשרית, ומצא בתווים תחליף אפילו למילים… הוא שילב בהרמוניה מדע ואמנות, חוש ראלי מפותח (למד באופן מוגבר את המקצועות מתמטיקה, פיזיקה וכימיה והצטיין בהם) וכישרון איור של תמונות קטנטנות, שכמוהו שילבו חוש אסתטי ודייקנות. נוסף על עיסוקו המתמיד במוזיקה היה בתנועת "הצופים" שבסביון, וחבר ההתאחדות הישראלית לצלילה. חגי התגייס לצה"ל ב- 28.11.1994 ושירת בחיל התותחנים כמפקד בסוללת איכון. בצנעה, ונקי מכל שביב של התנשאות או גאווה, מצא עצמו חגי בין המצטיינים: בלימודים – "הישגיו ראויים להערכה"; בטירונות – "סיים מצטיין"; בהכנה למפקדים בסוללת איכון – "חגי איתן האחראי על ההכנה ראוי לשבח על ההכנה המצוינת שהעביר ועל אופן העברתה"; בבית הספר לתותחנות שדה – "סיים קורס מפקדים בהצטיינות מחזור ע"ב בחיל התותחנים"; בזמן מחלתו – "… אנשים חזקים מסוגלים להתגבר על כל חולי" (כך שמעון פרס, כששמע על מחלתו מבת דודה של חגי, עיתונאית בגלי צה"ל, בפגישה עמו); ואחרי מותו – "… בחור שכמוך, גבוה, חסון, ולא במקרה איתן; בחור שכמוך, מופנם, כישרוני, ביישן… להמשיך ולחיות ואותך לא לשכוח / להמשיך ולחיות, וממך לשאוב את הכוח…" (כך חיילי נורית לזכרו). בעת שירותו הצבאי ובעטיו חלה חגי במחלה קשה. הוא נאבק בה ככל יכולתו, אך לא יכול לה. ביום כ"ו באייר תשנ"ז (2.6.1997) נפטר ממחלתו, והוא בן עשרים ואחת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בסביון. הותיר הורים ואח. כתבו הוריו: "חגי ניחן בצנעה שובת לב, תמיד היה נעים הליכות, תמיד שמח בחלקו. הייתה בו שמחת חיים כזו שמגיבה לקטנות שבקיום, ותמיד היה שפוך על פניו אותו חיוך המיוחד לו – חיוך עדין בזוויות הפה – חיוך מקסים שעכשיו קפוא על תמונתו. כזה היה חגי וכך תמיד ייזכר: בן אהוב לחיה ונח, אח לרועי הבכור, נכד, אחיין ובן דוד אהוב במיוחד, בן זוג אוהב לגלית וחבר נאמן. הלך בתלם, ולא הלך בתלם…" על קברו הספידו דודו מאיר שני: "חגי נולד בתשיעי לשמיני 1976 ואני בשמיני לתשיעי. אולי חילופי ספרות אלו גרמו לי לרצות לומר כמה מילים. חגי היה אדם מופנם ומטבע הדברים בגלל האופי השונה שלו ושלי ובגלל פערי הגיל לא היינו מהמתחבקים. בכלל, חגי אהב נשיקות רק מגלית. עם זאת אני הרגשתי קשר חזק אליו. "חגי היה אדם שחונן בכל התכונות שרק ניתן לברך בהן אדם. אולי בגלל זה, מישהו החליט שלא יהיה זה הוגן כלפי בני האנוש שחגי יזכה לחיות יותר מעשרים ואחת שנים. חגי היה תלמיד מבריק, חגי היה נגן בעל כישרון יוצא דופן, וביותר מכלי אחד. כאמור, חגי היה שקט וצנוע, ועם זאת בעל חוש הומור עדין וחד – חוש הומור שאפיין את אישיותו. חגי היה חייל מצטיין. רק מי שליווה את חגי מהיום הארור שבו נודעה מחלתו יכול היה להבין את גודל אישיותו. חגי שמר כל זמן מחלתו על מצב רוח מרומם. כשנכנסת לחדרו – עוד טרם הספקת לומר שלום – הוא שאל בטון המיוחד שלו 'מה נשמע?' "חגי סבל כאבים עזים בחודשים האחרונים. הוא לא התלונן, לא רטן, רק לעתים, כשהכאב כל כך גבר, השמיע קול אנקה. פרופ' גידי רכבי, ראש המחלקה ההמטולוגית לילדים בבית החולים 'שיבא', ציין שבכל ימיו כרופא הוא לא נתקל בחולה כחגי ובמשפחה כמשפחת איתן. חגי היה ענק וכנראה שהמשפט 'הענקים הולכים ראשונים' נכון לא רק במלחמה הצבאית. "חגי לא היה מאלו שיצאו עם הרבה בחורות: מופנם, צנוע, נחבא אל הכלים – כבר אמרתי? ויום אחד הופיע עם גלית. מהרגע שהייתה גלית, כולם – הורים, רועי אחיו, חבריו – כולם התגמדו. הייתה גלית והיו כל האחרים. בשלושת הימים האחרונים לחייו, המחלה הארורה, שאוכלת כל חלקה טובה, פגעה בכושר דיבורו, אבל אתמול, כשגלית התקשרה בטלפון, הוא מצא כוחות נסתרים על-אנושיים כדי לשוחח איתה. בשטף ובאיכות דיבר, שכנראה רק אהבה שגדולה מכל מה שסופרים יכולים לתאר יכולה להעניק לאוהב. "חגי, הבוקר אמרתי שלבכות היינו צריכים ביום שבו נודעה מחלתך – היום, יום מותך, היינו צריכים לשמוח – היום נגאלת מסבל ומכאבים. לו יכולתי הייתי מביא לכאן פסנתר וסקסופון וחליל וגיטרה – כלים שבהם ניגנת – ומשמיע לך נגינת ג'ז קצבית. "…חגי, אנו נפרדים ממך פיזית, שוב לא נשב ונחגוג יחד. אמש ביטא אחד מילדי המשפחה את המצב במשפט – 'זה כבר לא יהיה מה שהיה', וכנראה שילדים יודעים לבטא חד וברור מכולם את האמת המרה – המחר הוא שונה – אפור, דלוח ודומע." במלאות שלושים לנפילתו, כתבו חיילי נורית, היחידה שחגי שירת בה: "שלושים בלעדיך, חגי. / שלושים בלעדיך, קודרים עד בלי די. / איך לפתע, בבוקר יום בהיר / הלכת מאיתנו, ואתה כל כך צעיר. // בחור שכמוך, גבוה, חסון, ולא במקרה איתן / בחור שכמוך, מופנם, כישרוני, ביישן. / והיינו בטוחים שאתה תנצח, תתגבר / היינו בטוחים שבסוף הכול יסתדר. // ואיך, איך אירע הנורא מכול / בדיוק כשהאמנת שאתה יכול / פתאום זה הכה ולא היינו מוכנים / פתאום זה הכה ונותרנו המומים. // נסתרות הן דרכיו של האל הגדול, / שכמו שנתן, כך ברגע לוקח הכול / וכל שנותר לאדם באותו הרגע לעשות / הוא פשוט להמשיך – בלעדיך – להמשיך לחיות. // להמשיך ולחיות ואותך לא לשכוח, / להמשיך ולחיות, וממך לשאוב את הכוח / כי לפנינו אמר איוב באותו רגע בלתי נסלח / ה' נתן, וה' לקח, יהי שם ה' מבורך." לציון שנה לפטירתו של חגי, בחרו משפחתו, ידידיו ומוקירי זכרו להנציחו בתחרות נגן הג'ז של בית הספר לג'ז ולמוזיקה בת זמננו "רימון" – שלו זכה, היה אולי נמנה עם תלמידיו – בהקימם קרן מיוחדת על שמו. הקרן מעניקה מדי שנה פרסים לזוכים בתחרות. הסבירו הוריו: "את צליליו החסרים ממלאים עוד ועוד שליחים נפלאים – משתתפי תחרות הג'ז על שמו – שבאמצעות הג'ז ותכונותיו הידועות מבטאים את אישיותו של חגי – אישיות ג'זית להפליא, שסגנונה עממי, לעתים חופשי, מאופיינת באלתורים ובמקצבים סינקופיים ייחודיים, טכניקה נפלאה, משוחררת מכללים מבניים קשוחים, אך תמיד במתווה הרמוני." (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)

כובד על ידי

דילוג לתוכן