איצקוביץ, שמואל (“שמוליק”)

בן יעקב (ז'אן) וביאנקה. נולד ביום א' בסיון תש"ט (29.5.1949) במושב צופית שליד כפר סבא. הוא למד בבית הספר היסודי על שם יל"ג ובבית ספר ערב בסמ"ת – שניהם בחיפה. היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד" והתאמן בשחייה ובהתעמלות במסגרת הפועל חיפה. מחצית השנה לפני מועד גיוסו עבר קורס נהיגה מטעם הצבא. בפרוץ מלחמת ששת הימים לא היה עדיין מגויס, אך שמואל השתוקק לתרום ככל יכלתו. הוא פנה שוב ושוב לקצין העיר בחיפה בבקשה להקדים לגייסו, אך נענה בשלילה. הוא גויס לצה"ל בראשית חודש יולי 1967. לאחר גיוסו התבגר, כאילו בן לילה, ואפשר היה להיוכח כי הצבא ממלא את כל עולמו. לאחר הטירונות הוא הוצב ליחידת תובלה, אבל הוא לא מצא עניין בתפקיד זה, לכן ביקש למלא תפקיד קרבי. הוא הועבר לחיל השריון והיה נהג זחל"מ המ"פ ביחידתו. עד מהרה היה לנהג ג'יפ הסיור של המג"ד ובתפקיד זה היה מאושר. הוא עשה את עבודתו ביעילות ובמסירות וכשהוצע לו להיות נהגו של תת-אלוף בסביבות חיפה, מפני שהנהג צריך היה להיות איש חיפה, סירב כי לא רצה להיות "ג'ובניק". שמואל הושפע השפעה רבה מהסובבים אותו ובייחוד מהקצינים, שהיו כולם בעלי השכלה. הוא רצה מאוד להמשיך בלימודיו והחליט לעשות כן אחרי שישתחרר. כאשר היה בא הביתה לחופשה, היה תמיד טוב לב ועליז. גם כשהיה עייף, לאחר ימים ולילות שלא עצם עין, לא התלונן על קשיים. ימים אחדים לפני חג העצמאות תש"ל, בישר לאמו שהוא הוזמן לנשיא המדינה, כחייל מצטיין של יחידתו, והיה גאה בכך. שמואל היה בבית הנשיא בפרוס חג העצמאות העשרים ושניים למדינת ישראל. בדברי תשובתו לברכת נשיא המדינה אמר שמוליק: "אדוני הנשיא, תרשה נא לי להודות לך על דברי ההערכה והשבח שהבעת לנו, החיילים. ברצוני להוסיף כי אתם נלחמתם בעד הקמת היסוד של מדינת ישראל" ואנו, עומדים מוכנים להילחם ולהגן על המולדת שלנו, מדינת ישראל. דבריו עשו רושם עז על הנוכחים. כן קיבל שמוליק מכתב הערכה מכבוד הנשיא ובחתימת הנשיא על תרומתו להגברת ביטחון המדינה. ביום י"ז באייר תש"ל (23.5.1970), חודש ימים לפני שחרורו, נפל על גדות התעלה בהפגזת אויב. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה. אחד מחבריו לנשק הספידו ליד הקבר, ובין שאר הדברים אמר : "שמוליק היה אחת הדמויות המרכזיות ביחידתנו, מוותיקי הגדוד, ושימש בתפקיד החשוב של נהג המפקד. אבל לא נהג קראנו לו כולנו כי אם עוזר המפקד, כי לא פעם ולא פעמיים שאל המפקד בעצתו. מבריק היה ועצות לו למכביר – – – בימים הטובים שלנו, כשישבנו בבסיס עורפי, הפך שמוליק למרכז חברתי וריכז סביבו את כל הקצינים – ופיו שופע בדיחות וסיפורי מעללים שהיו אפייניים לו. עובדה היא שהוא נתבקש לקבוע את מגוריו קרוב למגורי הקצינים. הוא היה הסמל היחיד שישן אי פעם במגורי הקצינים. גם מבחינה מבצעית היה מבריק ופעמים רבות נשלח לחלץ פצועים תחת הפגזה כבדה בקו התעלה. תמיד חזר עייף אך קורן מאושר, כי תמיד הצליח במשימות שהוטלו עליו – – – מה שאפיין אותו ביחידה היה שפע הטוב שניחן בו. שמוליק היה אגדה בחייו ולא כל שכן במותו. נזכור אותו תמיד כסמל לטוב וליפה שהיה בחיינו בצבא". דברים אלו נאמרו בשם חיילי היחידה כולם כדברי הספד לשמואל. במכתב תנחומים למשפחה, כתב מפקד היחידה, בין שאר דבריו: "בנכם נתברך באומץ לב בלתי רגיל, בשפע טוב לב שהתבטא בכך שמעולם לא סירב למישהו ותמיד היה נכון לעזור כשחיוך רחב נסוך על פניו, חיוך שהיה חלק בלתי נפרד ממנו. לא פעם ירד לקו בעת תקריות רציניות כדי לחלץ פצועים. מבחינה זו היה שש אלי קרב, כי שמח שיש בחלקו לבצע פעולות מבצעיות הדורשות אומץ לב, העזה וסיכון. נוסף לכך היה מוכשר והתמצא ממש בכל שטח. את הג'יפ שלו טיפח וידע לאתר מיד כל תקלה ולתקן אותה במהירות וביעילות". המפקד מסיים את מכתבו בזו הלשון: "הורים יקרים! בנכם היה גיבור וישמש סמל לחבריו לנשק"