איסרוביץ, חיים

בן זקונים של אבא וחנקה. נולד ביום י"ח בתשרי תשי"א (29.10.1950) בטבריה. ילדותו עברה עליו במושבה מגדל בה סיים את לימודיו בבית הספר היסודי על שם אביגדור. טיולי בית הספר היו אהובים עליו במיוחד, כשהתלמידים כולם העפילו להרים המתנשאים סביב הכנרת והשקיפו מטה אל העמק, אל פני הכנרת השלווה ובאוירה של אנשי אדמה ומאלה ינק את אהבתו לארץ, אשר למענה הקריב את חייו. לאחר שסיים את לימודיו היסודיים, המשיך לימודיו בכיתה ט' בבית הספר התיכון "הגליל" בטבריה. בתום שנת הלימודים עברה המשפחה ממגדל להרצליה, אשר בה נתקבל כתלמיד בבית הספר התיכון. חיים השתלב מיד בחיים החברתיים של כיתתו והתבלט כתלמיד חרוץ. הוא אף הצטרף לתנועת "הנוער העובד" בעיר ויחד עם הגרעין שבכיתתו יצא למסעות ולעבודה בקיבוצים. אכן, היה חיים תלמיד טוב, אך הצלחותיו-הוא לא סיפקוהו, כי מטבעו היה מוכן לעזור לידידיו; במיוחד הוכיח זאת בתקופת ההתכוננות לבחינות הבגרות. ביתו היה פתוח לכל חבריו. את כולם היה מקבל בחיוך על פניו. עם סיום לימודיו התיכוניים ביקש חיים להצטרף לעתודה האקדמית, כדי ללמוד רפואה. אך כאשר התברר לו כי לא יוכל להתקבל ללימודי הרפואה, החליט לדחות את לימודיו אלה עד לאחר שירותו הצבאי. הוא ביקש להתקבל לקומנדו הימי, לצנחנים או לחיל האויר ועשה ככל יכולתו להתאמן ולהתכונן לקראת הבאות. הוא חיכה בקוצר רוח לגיוסו ונהג לחזור ולומר: "אם להתגייס לצה"ל – לפחות לעשות משהו חשוב וקשה – ואף מסוכן". בנובמבר 1968 גויס לצה"ל והתנדב לשרת בחיל הצנחנים. טבעי הדבר, שהוריו חששו ודאגו על כך; לדעתם הייתה זו משימה קשה והם לא האמינו שחיים יעמוד בכך. אולם חיים לא אכזב. הוא השתתף במספר פעולות צבאיות – אך לא הרבה לדבר עליהן ולא התפאר במעשיו. הוא יצא לקורס מ"כים וסיים אותו בהצטיינות. לאחר מכן נמצא מתאים להישלח לקורס קצינים. כמו בכל הקרבות, כן גם בקרב האחרון בו השתתף, הקרב על שדואן, הוכיח חיים את אומץ לבו ומסירותו: ביום חמישה עשר בשבט תש"ל (22.1.1970) נפל בקרב, וכך בא הסוף לתקוותיו ותכניותיו של הלוחם האמיץ והחבר למופת. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. שבוע לפני נפלו הועלה לדרגת רב-טוראי. מפקדו כתב "קווים לדמותו": "אני זוכר כשהגיע אלינו אותו עלם צעיר, בעל עיני התכלת. לראשונה ראיתיו כאשר התייצב בביתן הצנחנים בבסיס הקליטה וביקש להתנדב לצנחנים. הוא לא עשה רושם שיוכל לעמוד בקשיים הגופניים, שעליהם ייאלץ להתגבר בתחילת דרכו בצנחנים. אולם עד מהרה נוכחתי, ויחד עמי רבים אחרים, כי אותו נער צנום הסתגל לתנאים הקשים והוכיח עד מהרה את יכלתו וכשרו. – – – הוא היה מטובי החיילים בפלוגה. נטל חלק בכל המשימות שהוטלו על הפלוגה – חלקן בתוך גבולות הארץ וחלקן מחוצה לה ובכל רגעי המבחן הוכיח את עצמו ודבק במשימה. הוא אף זכה להערכה ניכרת בקרב מפקדיו. – – – חיים היה עקבי בהתנהגותו הטובה, בחיילות טובה ובכושר לסבול בשקט, גם כאשר לוחץ משהו על הגב, או על הרגליים . . . תמיד היה מעלה חיוך על פניו, למרות שבמקרים רבים היה חיוך זה מהול בזיעה קרה, שהיתה מכסה את פניו כתוצאה ממאמץ. – – – אינני יכול לסיים בלי לפנות אל ההורים, שגידלו וחינכו את חיים. להם אני יכול לומר שגידלו בן אמיץ, גיבור וחייל נאמן למולדתו. חיים יצא לקרב האחרון כשחיוך על פניו. הוא נפל בקרב כגיבור, כאשר הסתער אל מול האויב. הוא יישאר זכור לחבריו ומפקדיו וימשיך ללוות אותנו כסמל להמשך דרכנו למשימות הבאות אשר תוטלנה עלינו. – – – " חבריו וחברותיו הוציאו לאור חוברת לזכרו, הנושאת את שמו "חיימקה;" המועצה המקומית מגדל החליטה להנציח את זכרו ולקרוא על שמו את מגרש הספורט, שליד בית הספר במגדל; כן החליטה המועצה לנטוע על שמו עצים ביער הזיכרון; הוריו הקימו קרן למלגות על שמו ומדי שנה, ביום נפילתו, נערך טכס אזכרה וחלוקת מלגות ל5- תלמידים מצטיינים בבית הספר התיכון בהרצליה, אשר בו למד.