בן ראיסה ושאול. נולד ביום כ"ו בשבט תשמ"א (31.1.1981) ברוסיה, בעיר דרבנט שברפובליקת דגסטן. אח ליפה ולילנה. למד בבית ספר יסודי ותיכון בעירו. בנוסף ללימודים הכלליים גנדי למד, שמגיל צעיר היה עיסוק במחשבים התחביב העיקרי שלו וחלומו היה להיות מתכנת, גם לימודי מחשב בדרבנט. גנדי, "גנקה" בפי אוהביו, היה ילד מקסים ונבון, שאהב מאד ספרות וקריאה. "לילות וימים ארוכים הוא ישב מול הספרים, ומול המחשב שאותו הכיר כמו את חמשת אצבעותיו", סיפרה בת דודתו. הוא תמיד היה "ילד של אמא", שאהב מאד את הוריו, כיבד אותם והתייעץ איתם בכל מעשיו. גם את הספורט לא הזניח גנדי, ובמשך שנים התאמן בקיקבוקסינג ובהרמת משקולות. בשנת 1998 עלה גנדי לבדו לישראל והחל בלימודים במכינה של האוניברסיטה העברית בירושלים, לקראת לימודים אקדמיים. עד מהרה השתלב בהווי האוניברסיטה, ובייחוד בין העולים החדשים שלמדו איתו. הוא השתתף בהצגות תיאטרון שהעלו הסטודנטים, וב"מועדון השמחים והממציאים" שהקימו. כעבור זמן מה עלו הוריו ואחיותיו של גנדי לארץ, והתיישבו בחדרה. בחודש אוגוסט 2000 התגייס גנדי לצה"ל, ושירת בצפון הארץ. סיפר חיים, חברו ליחידה: "חיוך זה אולי הדבר המושך ביותר, ואפילו כשהיה קשה וכואב – בכל זאת חייכת. לא ידעת להתלונן, וסבלת ממחלת ה'אחריות' שכל כך קשה לגלות בימינו. היית חבר נאמן, איש מקצוע, בן אדם בלי כעס ושנאה… לא פחדת מעבודה וידעת לעשות אותה על הצד הטוב ביותר. לא ידעת לסרב לבקשות, ולא חיפשת תירוצים כדי להצדיק מעשיך. אהבת אנשים, והם ענו לך באותה צורה". ביום כ"ה בסיוון תשס"ב (5.6.2002) נפל גנדי בפיגוע חבלני בצומת מגידו. באותו בוקר עלה על אוטובוס "אגד" בקו 830 בדרכו מביתו בחדרה לבסיס. בצומת מגידו התנגשה מכונית תופת בה נהג מחבל-מתאבד באוטובוס, ובפיצוץ נפגעו כמעט כל יושבי האוטובוס. גנדי נהרג במקום. בפיגוע נהרגו עוד 16 אנשים: סמ"ר אלירן בוסקילה, סמ"ר צביקה גלברד, סמ"ר יגאל נביפור, סמ"ר דוד סטניסלבסקי, סמל סיון וינר, סמל ויאולטה חיזגייאיב, סמל שריאל כץ, סמל דותן רייזל, רב"ט לירון אביטן, רב"ט דניס בליומין, רב"ט אברהם ברזילי, רב"ט ולדימיר מוררי, והאזרחים ציון אגמון, עדי דהן, שמעון טימשיט ואליהו תימסיט. בן עשרים-ואחת היה בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר. גנדי הובא למנוחות בבית- העלמין הצבאי בחדרה. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. כתב חיים, חברו של גנדי: "אתה האדם הכי ישר שפגשתי אי פעם. אהבת צדק וחיפשת אותו. עכשיו אני כאן, וגם מחפש צדק, צדק והסבר. והשאלה 'למה?' לא תפסיק להטריד עוד הרבה מאד שנים…". בת דודתו של גנדי כתבה: "חלומותיו אינם, לא יתגשמו עוד עלי אדמות, כי איננו איתנו כאן בין החיים. כי נמצא עכשיו הוא בין המתים, ורק דמעותיהם של הוריו וחבריו ירדו בכל פעם שיזכירו אותו… אל מלא רחמים, הפסק מלחמה בין שני העמים, ושגנדי יהיה הקורבן האחרון, למלחמה שתיגמר סוף סוף בשלום".
