אינטרשטיין, שרון

בן נאוה ויוסף, אח בכור לירין. נולד ביום י"א באייר תשל"ח (18.5.1978) בקרית ביאליק, שם גדל והתחנך בגנון "אלומות", בגן החובה "כלניות", בבית-הספר היסודי "נעורים" ובחטיבת-הביניים "אורט דפנה". הוא סיים את מסלול לימודיו בבית-הספר התיכון "אורט דרום" תוך התמקדות בביולוגיה ובפסיכולוגיה. מגיל צעיר, בהיותו חבר בתנועת הנוער "הצופים" ובבגרותו, כחבר בתנועת "המחנות העולים", ינק שרון את ערכי השיתופיות, החברות, הציונות ואהבת הארץ ויישם אותם בעשייה חינוכית התנדבותית: בהיותו תלמיד בבית-הספר היסודי ליווה שרון תלמידי כיתה א' בראשית צעדיהם בבית-הספר; בתיכון, במסגרת מעורבות אישית, התנדב לפעילויות של עזרה לקהילה בנושא בטיחות בדרכים; בעת שירותו הצבאי התנדב לשרת ביחידה הקרבית "דוכיפת", ובהיותו סטודנט השתתף בפרוייקט החונכות "פר"ח" וחנך בו תלמידים הזקוקים לליווי של "אח בוגר". משחר ילדותו חלם שרון לשרת ביחידה קרבית ואף התאמן רבות עם חבריו במרכז הספורט "אפק" מתוך רצון לשפר את כושרו הגופני לקראת הגיוס. "מועדון המתח", כך כינו החבר'ה את המפגשים הספורטיביים שלהם ליד המתח במגרש של "אורט דפנה", שכללו מלבד עלייה וירידה במתח גם ריצות ברחבי הקריה ובחוף הים, הרמת משקולות וכפיפות בטן. שרון התגייס לצה"ל בשלהי יולי 1996 ושירת כלוחם ביחידת "דוכיפת". הוא המשיך לקורס מ"כים והיה למפקד כיתה במסלול מרס 1997. שרון היה חייל ומפקד מסור, אחראי ואהוב על חבריו לנשק, מפקדיו ופקודיו. בתום המסלול שבו שירת כמ"כ כתבו לו חיילי המחלקה: "כשאמרו לנו שמגיע אלינו מ"כ מאוגוסט 96 נבהלנו, מה צעיר יכול ללמד אותנו. אבל היום כולנו בטוחים שכל חייל במחלקה בתקופה הזאת, שהיתה קצרה אמנם, למד הכי הרבה. למדנו ממך שכדי להיות לוחמים מעולים, צריך להיות חברים טובים ולכבד אחד את השני." לאחר שחרורו מצה"ל, שרון עבד בבתי-מלון, חסך כסף ויצא לטיול סביב לעולם עם חברתו מלי. במשך שנה טיילו השניים במזרח הרחוק, באוסטרליה, בניו זילנד, בהוואי ובארצות-הברית. עם שובו ארצה למד שרון ארבע שנים הנדסת תעשייה וניהול במכללת "אורט בראודה" שבכרמיאל. בשנת הלימודים האחרונה עשה את הסטאז' במפעל "ישקר" בגוש תפן. גם לאחר שחרורו מצה"ל המשיך שרון לשמור על כושר ולעסוק בפעילות גופנית, מתוך רצון לשמור על מראה ספורטיבי ולהישאר בכושר לכשיקרא לשירות מילואים. מיום שחרורו מצה"ל שירת במילואים חמש שנים לערך בפלוגת "חרמש", תוך הפגנת מסירות והיענות מתמדת לכל קריאת מילואים, אפילו כשהתקיימו באמצע הסמסטר ובעומס של עבודות ומבחנים. שרון התמיר ויפה התואר, בעל הקוקו המתנפנף, ניכר לא רק בחיצוניותו המרשימה, כי אם גם ביופיו הפנימי. טוב ליבו, נועם הליכותיו, עזרתו לזולת, יכולת הנתינה הבלתי מוגבלת שלו והאופטימיות שזרע סביבו היוו לאורך כל חייו דוגמה לסובבים אותו, לחבריו ולבני משפחתו. שרון, בדרכו הנעימה ובחיוך התמידי על פניו, ידע לחדור לליבם של צעירים ומבוגרים כאחד וגרם להם לשמוח, לצחוק ולהיות מאושרים. ביום ט' באדר ב' תשס"ה (20.3.2005) נפל סמ"ר שרון אינטרשטיין בעת מילוי תפקידו, במהלך שירות מילואים, במוצב "תלם" שבגזרת חברון. בן עשרים-ושבע היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקרית מוצקין. הותיר אחריו הורים, אח, סבתא ניצולת שואה וחברה. הרמטכ"ל, רב-אלוף משה יעלון, כותב: "מפקדיו של שרון מספרים כי היה חייל מצוין, ממושמע וקפדן, אשר תרם רבות ליחידה הן בהיבט החברתי והן בהיבט המבצעי. שרון היה אדם חרוץ, חברותי ואהוד על חבריו לפלוגה ומפקדיו גם יחד." מתוך ההספד שנשא מפקדו, סא"ל גיא, על קברו של שרון: "אומרים שמשפחה לא בוחרים. אבל לא כך במקרה של שרון. שרון בחר בנו ואנחנו בחרנו בו. שרון בחר להימנות על קבוצה מובחרת ואיכותית של אנשים, קבוצה מצומצמת שהמלים ציונות, חברות, מחויבות ואחריות הן דרך חיים עבורם, לא רק מלים. קבוצה מובחרת של אנשים שמדי שנה, ולפעמים גם יותר, עוזבים את חייהם האישיים, ומתנדבים לשירות המילואים… שרון הגיע לגדוד לפני למעלה מ-5 שנים, לקח חלק בכל פעילויות הגדוד והפלוגה, היה חייל מצטיין ומוערך על-ידי מפקדיו, ואיש שיחה ותמיכה לחבריו. בלילה, כשכולם היו הולכים לישון, שרון היה מעדיף לשבת עם החבר'ה ולדבר אל תוך הלילה. שרון היה מוביל בתחום החברתי בפלוגה, ותמיד היה בין המארגנים של האירועים." מתוך ההספד של שי חכם, בן הדוד, בהלוויתו של שרון: "היית אדם מקסים שתמיד רצה לעזור לכולם, תמיד שאפת למצוינות ואף השגת אותה. אהבת את החיים, אך החיים לקחו אותך מאיתנו. אהבת את כולנו והיום אנחנו כולנו פה להגיד לך שאנחנו אוהבים אותך. עלם חמודות היית וכך נזכור אותך תמיד." מתוך ההספד שנשא מורן כרמון, בן דודו של שרון: "איך בחור צעיר, יפה, מוכשר משכמך ומעלה שכל מה שרצה זה לשמור על המולדת, ככה הולך מאיתנו ויוצא מחיינו. מותך הוא אובדן גדול בשבילי ובשביל כולנו ואינני יודע איך נוכל להתגבר על הכאב והיגון." ביום ה'שלושים' למותו של שרון הספידה אותו אמו נאווה: "לכל אדם חלקת אלוהים קטנה/ פינה של חדווה ושל רוגע/ כמו כתם ירוק בנוף./ גם כשהכל חמסין/ שם מוצל ונעים./ בחלקת אלוהים שלנו/ היו דברים רבים/ פשוטים וטובים/ הווים והבטחות לעתיד./ שמחות קטנות וגדולות/ שיש לצפות להן בשלווה/ בין יום שעובר לזה שבא,/ עד אשר בא יום/ בו ה?כה הברק בחלקתנו הקטנה/ פער בה חור שחור,/ והכל נעצר,/ נדם…/ ואנו עומדים חסרי אונים/ המומים וכואבים/ עם המון שאלות/ והמון געגועים/ עם תחושת חידלון שלא מרפה/ את מי שהברק ה?כה/ בחלקת אלוהיו הקטנה./ וכעת/ אנו הולכים מאיתנו/ למקומות אחרים/ שיש בהם אנשים/ קרובים או סתמיים/ שמחבקים ומלטפים או מקשקשים/ ואנו עוזבים אותנו/ והולכים אליהם/ מנסים להידחק ולהיבלע בתוכם/ לחבק ולקשקש./ אבל בסוף בסוף/ בלילה/ אנו חוזרים אלינו/ ואתה שם/ אבל נעלם/ כמו החור השחור/ שהיה פעם כוכב מאיר/ באורות נגוהות/ אנו נשאבים פנימה, אלינו/ במשקל סגולי אחר/ כבד, מוצק, מצומק/ וכואב עד אין הכיל./ שרוני שלנו/ קשה לנו מאוד לתאר איך יהיו חיינו בלעדיך/ בלי הדברים הפשוטים, הטריוויאליים,/ בלי החיוכים שלך וגם הקיטורים/ בלי המחמאות והמלים הטובות/ והאהבה שהרעפת עלינו ללא גבולות,/ בלי רגישותך הרבה לכל הסובבים אותך/ ובלי תמיכתך בכל מי שזקוק לעזרה./ ידעת תמיד להושיט יד מלטפת וכתף תומכת/ מתוך דאגה שרק יהיה טוב לכולם,/ דאגת כל כך לכולנו ופחות מזה לעצמך./ כשירין החליט לנסוע לדרום אמריקה/ מיד נתת לו את ברכת הדרך/ ושכנעת אותנו שאין לנו מה לדאוג,/ כעת ירין מקדיש את טיולו לזכרך/ תראה דרך עיניו של ירין חלק זה של העולם/ ושמור עליו מלמעלה בשבילנו./ שרוני,/ אין בלקסיקון די מילים כדי לתאר/ את עוצמת געגועינו אליך/ תמיד תהיה בתוכנו בליבנו ותלוונו לכל אשר נלך/ בן יקר ואהוב,/ נוח בשלום על משכבך." מלי מזרחי, חברתו האהובה של שרון, הספידה אותו במלאות חודש למותו: "אני רוצה להגיד תודה לאלוהים. תודה לך, שהפגשת ביני לבין אדם מדהים ומיוחד. תודה לך, שאפשרת לי לשהות לצידו באופן כל כך אינטנסיבי במשך כמעט 7 שנים. בזכותו למדתי מה זה 'לתת את הנשמה ואת הלב, לתת כשאתה אוהב'. שרוני, אם יש משהו שהיה בולט אצלך לאורך כל השהות שלך כאן איתנו, זו האופטימיות ושמחת החיים שלך. האופן שבו שידרת את זה היה כל כך טוב. תמיד היה לך הקסם לגרום לאנשים סביבך לשמוח, לצחוק, להיות מאושרים. עכשיו, המטרה של כל אחד מאיתנו לזכור איך שרון עשה זאת ולהמשיך להעביר את זה הלאה, לעוד אנשים, כך הוא יישמר בתוכנו לעד! שרוני, כמה היית עושה בשבילי הכל כדי שאהיה מאושרת ותמיד אחייך. כל הזמן חרותים לי בזיכרון המשפטים שהיית אומר לי: 'כשטוב לך, טוב גם לי', 'אם את שמחה, גם אני שמח'. מבטיחה לך להמשיך להישאר כך כדי שגם אתה תהיה מאושר ולעולם לא תוריד את החיוך הנצחי שלך. שרוני, היתה לי הזכות והעונג להכיר אותך, לחיות לצדך, לנשום אותך. שלך, צ'וצ'ה!" נאוה אמו כותבת לו: "המשוררת זלדה כתבה את השיר 'לכל איש יש שם', ואתה שרוני, בתקופת חייך הקצרה אך הממצה בנית את שמך בטוב ליבך, רצונך לתרום ולעזור תמיד, רגישותך הרבה למצוקת האחר, חוכמתך הרבה, חיוכך ויכולתך לגרום אושר לאחר ואהבתך שלא ידעה גבולות. באלו התכונות רכשת את שמך והוא יישאר עמך ושלך לעד! בברכה שברכתי אותך בבר-המצווה שלך, העברתי לך את המסר שחשוב קודם כל להיות בן-אדם, ואתה למרות גילך הצעיר הפנמת את ברכתי ויישמת אותה יום יום ושעה שעה: ידעת לשמור על שקט וקור רוח גם בעתות מבוכה, הוספת להיות בטוח, אך ידעת גם לספק את לבך, בחצר מלכות השכלת לנהוג בפשטות וידעת להוקיר כל איש כיאה וכיאות, שרתת את המולדת ביזע ובדם אבל החשוב מכל, ועל כך יעידו כל מכריך ומוקירך, היית בן-אדם!" דודתו איריס כרמון כותבת: "איך אפשר לדבר עליך בלשון עבר, הרי עתיד מזהיר עמד לפניך, אלוהים בירך אותך בהכל, הורים נפלאים, חברה מקסימה, אח מקסים והרבה אהבה מסביב. ואתה מושא הערצתנו, גבוה, יפה, חכם, חיוך תמיד על שפתותיך ושמחה בהתנהלותך. 'דוגמן על' קראנו לך, תמיד מטופח, מקפיד על הפאסון. שרוני, תנוח על משכבך בשלום תמיד תישאר בליבנו באהבה גדולה." רון שמואלי, חברו של שרון, כותב: "שרון, הזמן חולף, עוד שעה ועוד יום ובכל דקה שעוברת אתה איתי, מחייך אליי בבוקר, מלווה אותי בדרכי. אל כל מקום אליו מוליכות אותי רגלי – שם אתה איתי. כל כך הרבה אני רוצה לומר לך, שאנחנו החברים מתגעגעים לנוכחותך – שנטעה בנו תחושת ביטחון, לקול צחוקך – שכיסה אותנו כמרבד צבעוני, ללבך הגדול – שתמיד שפע נדיבות ותמיד היה בו מקום. אנחנו מתגעגעים אל הפרח שגדל איתנו. בין כל פרחי הגן, אתה שרון היית היפה מכולם." שכנתו וחברת ילדותו, אורית הירש, כותבת: "ישנם אנשים שקשה לך להיזכר מתי נתקלת בהם בפעם הראשונה, אך מה שבטוח הוא שהם הכניסו לך גוון מעניין לחיים, צבע של מציאות שהיה חסר, והם, בכשרון הייחודי להם, שפכו עליך גלון שלם. לי היה את שרון. כחבר טוב מהשכונה צלחנו יחד את גיל הטיפש-עשרה, כשהחצ'קונים חייכו אלינו במראה, שרון סינן ש'הכל סבבה, לא נורא'. כשהפיתה מהקיוסק של בית-הספר היתה עמוסת חומוס גולמי ומלפפון חמוץ שפג תוקפו, התלוצץ שרון שהמאכל הנבאש הוא בעצם ה'ליין' החדש של ארוחות גורמה בישראל. הלכנו יחד, בחולצה כחולה, ל'מחנות העולים' וכולם קראו לנו פריקים. עמדנו יחד בהפגנות בצומת עם שלטים זועקים בעד עקרונות של שלום וכל מיני חלומות. כשעברו המשפחות לגור דלת מול דלת, ידענו שהבלגאן רק התחיל. עוד לפני שחיברו את השכונה לחשמל המרכזי, שרון ואני תפסנו עמדות במרפסת שבקומה החמישית, תיכננו טקטיקה מושלמת ובשעת השין תקפנו את השכנים הזועמים בשקיות מים רשעיות. בתיכון, בשיעורי פסיכולוגיה, חשבנו שהמצאנו את פרויד מחדש, ובשירות הצבאי השווצנו למי יש 'כלי גדול יותר' (כלי נשק כמובן). את ריחוק היבשות בטיול הגדול לחו"ל הדבקנו בעזרת קשר וירטואלי, וכשחזרנו מקצות תבל, כפינו אחד על האחר את טקס אלבומי התמונות, עד השעות הקטנות של הבוקר." דרור קליין, חברו ללימודים של שרון, כותב: "לא אמרתי לך שהאדם הראשון שרציתי לפגוש כל בוקר היה אותך. ידעת לומר את המשפט, לתת את החיוך, את הנגיעה שהיו עושים לי את הבוקר למתוק יותר. לא אמרתי לך תודה על המחמאות, שיחה קצרה איתך גרמה לכל אחד להרגיש קצת יותר טוב עם עצמו. לא אמרתי לך כמה אהבתי לראות אותך אוהב את מלי. לימדת את כולנו מהי אהבת אמת שמתחילה כל בוקר מחדש. לא הודיתי לך על שגרמת לתקופה ארוכה להיות קצת יותר טובה, יותר מצחיקה, יותר מאושרת. שרון, למדתי ממך המון, הלוואי ואוכל לקחת קצת מהכל ולהיות אדם טוב יותר." בני המשפחה כותבים לפי אותיות שמו: "שוב חוזר הניגון, שיר חייך לא תם/ רחמיך עוטפים את כולנו,/ ואתה כה יפה, כה חסון, כה איתן/ נותרת לעד בליבנו".