אילן, כרמי

בנם של איילין ותוד. נולד ביום י"ט בניסן תשמ"ט (24.4.1989) בלוס אנג'לס, ארצות הברית. אח צעיר לרומי, אורן ואלון. כרמי גדל בלוס אנג'לס עד גיל שלוש וחצי. בשנת תשנ"ב (1992) עלתה משפחתו ארצה וקבעה את מגוריה בכפר ורדים. כרמי היה ילד חייכן, עם עיניים ירוקות גדולות. החל מגן חובה ובמשך שנות לימודיו בבית הספר היסודי "קשת" בכפר ורדים, למד כרמי בכיתה ניסיונית שבה משולבים ילדים בעלי תסמונת דאון. הוא מעולם לא ראה בהם שונים ומשום כך אהבו אותו חבריו לכיתה, ורצו בקרבתו. לכרמי היה לב רחב וטוב ופעמים רבות שימש כמגשר בין הילדים, ובינם לבין המורים. היו לו חברים רבים, והוא מעולם לא התאמץ כדי לרכוש חברים, משום שתמיד היה במרכז העניינים וחבריו התאגדו סביבו באופן טבעי. היו לו קשיי למידה, שעליהם התגבר ולא ויתר לעצמו. אף פעם לא התלונן, ובסופו של דבר הצטיין. לאחר שסיים את בית הספר היסודי למד כרמי בחטיבת הביניים "אמירים" שבכפר ורדים. אורנה, שהייתה מנהלת חטיבת הביניים, סיפרה: "לפעמים יש תלמידים שאתה יודע שתשמע עליהם בעתיד כי הם מיוחדים, אחרים, כריזמאטיים ומקרינים מנוכחותם על האחרים. אתה היית כזה, כרמי. ילד שמצד אחד משגע את המורים ומטריף את דעתם, ומצד שני תלמיד מצטיין עם חיוך כובש, בעל חוש הומור נדיר". באירועים נהג להתנדב, לעזור ולארגן. כרמי אהב תשומת לב, תמיד הצחיק את הסובבים אותו, היה שמח דרך קבע, שר או מספר בדיחות, ובכל פעם שהצטלם היה עושה פרצוף מצחיק למצלמה או פשוט מחייך מאוזן לאוזן. הוא היה אדם אופטימי, שהשרה אווירה מבודחת סביבו והעלה חיוך על פני חבריו. כרמי היה ילד יצירתי ומוכשר מאוד שנהנה לבנות דברים שונים. בבית בכפר ורדים שבנה אביו היה חדר מלא כלי עבודה, שם היה כרמי בונה ויוצר דברים בעזרת הכלים של אביו. בתקופה שרכב על גלגיליות הוא בנה רמפות כדי לעלות עליהן, ופעם אף פירק סקייטבורד ובנה ממנו מעין עגלה עליה הרכיב את החברים. היה לו חוש עסקי מפותח. כך למשל בגיל עשר מכר בפינת רחוב בכפר ורדים את הסוכריות המיוחדות שדודו הביא לו מחו"ל. למרות שהוריו לא חסכו ממנו דבר לא היה כרמי מפונק. הוא היה נער צנוע, שספג את רוח ההתנדבות והקהילתיות של משפחתו והיה דואג לאחרים לפני שדאג לעצמו, תכונה שליוותה אותו גם בבגרותו. אחיו רומי סיפר: "הוא היה הילד הכי חיובי ומעורר השראה שאני מכיר… אם היינו חוזרים מהים וכולם מורעבים, הוא קודם כול דאג שלכולם יהיו צלחות, ורק לאחר מכן דאג לעצמו. תמיד היה מוכן לתת מעצמו יותר למען החברים". כרמי המשיך את לימודיו בתיכון "מנור-כברי" שבקיבוץ כברי במגמת קולנוע. מוריו אהבו אותו. כאשר היה בכיתה י"א עברה משפחתו להתגורר בהרצליה, וכרמי נתן למעבר את ברכתו באומרו שזו תהיה הזדמנות להכיר חברים חדשים. הוא עבר לבית ספר "תיכון חדש" בהרצליה והצטרף למגמת ימאות. גם ב"תיכון חדש" היה למרכז העניינים וקיבץ סביבו חברים רבים. לעתים ארגן פיקניקים ומפגשים "על האש" עם כל החבר'ה. היו לו מספר מעגלי חברים הן מבית הספר והן סביב תחביבו: גלישת קָייט – גלישת גלים באמצעות מצנח וכוח הרוח. תום, חברו לגלישה, סיפר שכרמי גלש בסך הכול שלוש שנים, אבל היה אחד הגולשים הטובים שהיו בישראל ואף השתתף בתחרויות. הצלם סמי בן עמי, שמצלם גולשי קָייט ברחבי הארץ, סיפר על מי שקלט בעדשת מצלמתו בהרצליה ובכנרת: "כל פעם שהוא היה רואה אותי הוא היה שואל בביישנות אם במקרה צילמתי אותו, אם יש תמונות. הוא היה קסם של בחור ודמות מוכרת בקהילת הגולשים… הוא היה אחד הגולשים הבולטים וכולם בפורום פירגנו לו. קראו לו 'הילד עם הראסטות' והחמיאו לו על הביצועים. כרמי תמיד הודה להם". בתקופת ההתבגרות גידל כרמי "ראסטות" שהפכו למעין סימן היכר שלו. אהבתו של כרמי לספורט אתגרי החלה בגיל צעיר. כבר בהיותו בן שש קנה לו אביו ערכת סנפלינג, איתה היה מטפס על עצים. אביו סיפר שבשל אהבתו לספורט אתגרי הוא קרא לבנו "קמיקאזה". כאשר גדל החל להתנסות בסקי שלג, אך אהבתו הגדולה הייתה גלישת קָייט. כרמי הלך והתמקצע והיה למדריך גלישה. חבריו סיפרו שפעם הציל אדם שכמעט טבע בזמן הגלישה. לקראת הגיוס לצבא הביע כרמי את רצונו להיות חייל קרבי מתוך ציונות. הוא השתתף ביום גיבוש סיירות והתקבל לסיירת מטכ"ל ובהמשך התקבל גם לקורס טיס היוקרתי. לפני הגיוס רצה כרמי לנסוע לברזיל כדי לגלוש, אך לא קיבל אישור לדחיית השירות. אחיו רומי סיפר: "החלום שלו היה להיות 'קָייט-סֶרְפֶר' (גולש גלישת-קָייט). הוא היה מקצוען וכבר היה לו 'ספונסר' לתחרות בברזיל, והוא התלבט אם ללכת לכיוון המקצועני או להתגייס. בסופו של דבר החליט כרמי ללכת לקורס טיס. בהתחלה זו הייתה בדיחה והוא אמר, 'יאללה, מקסימום נטוס קצת ונעשה חיים', אבל לאט לאט הוא התקדם, עד למגמת קְרָב". כיוון שאהב את התחושה של זרימת האוויר והתנועה המהירה, בחר בסוגי הספורט שאהב, ולכן אך טבעי היה שבחר להיות טייס. ב-15.7.2007 התגייס כרמי לצה"ל, למסלול טיס. כבר בימים הראשונים של הקורס התבלט כבחור מלא שמחת חיים. חברו דודי סיפר: "ברגעים קשים הוא היה גורם לנו להסתכל על הדברים בדרך אחרת, בדרך שלו, ופתאום הצרות נראות כל כך קטנות שאתה לא מאמין שזה הטריד אותך לפני זה… ידעת להיות האיזון המושלם בין בן אדם רציני ומקצוען לבין איש קליל ושמח שלוקח הכול בחיוך ובחיוב. הוספת לנו הרבה צבע, שמחה וחיוך לקורס. ואת המקום שלך אף אחד לא יוכל למלא". חבריו תיארו את קולו הגבוה, הצווחני, שהיה לסימן ההיכר שלו: "בתחילת הקורס בכלל לא היינו באותו גף, אבל אי אפשר היה שלא להכיר אותו – הוא היה הכי בולט," סיפר עומר וצחק. "אתה לא מכיר אנשים סביבך, אבל אותו אתה מזהה". במהלך הקורס חיזק כרמי את חבריו והיה מסייע להם. פעמים רבות אף התנדב לבצע מטלות במקומם. כרמי, שחבריו כינו אותו "כרמס", ידע תמיד לראות את הצד חיובי שבכל דבר, שמר על מצב רוח מצוין ודאג לעודד ולשמח את חבריו, למשל כשכולם היו שבו"זים בשבוע ניווטים הוא הוציא חטיפים וחילק בין חבריו. הם סיפרו שמעולם לא חזר מאוכזב מטיסה, גם כאשר נשבע שהייתה זו הטיסה הכי גרועה שהייתה לו. הוא אהב להכין ארוחות "שחיתות" מזדמנות באמצע היום, בעודו מאלתר לעצמו ולחבריו ארוחה עם מגוון של מוצרים. תום חברו לגלישה סיפר שעם גיוסו מיעט כרמי להגיע לים. "אני בעצמי הדרכתי בטייסת 'ראשוני' – השלב שבו היה כרמי. אני זוכר שהוא התקשר אליי אחרי הסולו הראשון שלו וסיפר שהוא נהנה. אמרתי לו שלא הרבה חניכים נהנים בקורס. הוא היה ממש מבסוט תוך כדי, שזה נדיר. אחרי שהוא התקשר ידעתי שהוא הולך לעבור את ה'צ'קים', כי הוא היה רגוע וכנראה באמת הלך לו טוב". חבר נוסף לגלישה, ניר נהוראי, סיפר: "כרמי התגייס ביולי. אני זוכר את היום האחרון שגלשנו ביחד. כרמי הגיע בלי הראסטות. המראה היה אחר, שונה… בצבא היה לי ממש חשוב לשמור על קשר, כרמי תמיד עודד אותי. הייתה לו את היכולת ליהנות מכל מה שעשה בכיף ועד הסוף. הוא לא היה מורעל, זו הייתה השקפת חיים. היציאות שלנו לא היו מתוזמנות, אבל שמרנו על קשר טלפוני. הדבר שהחזיק אותנו תמיד היה הטיול לברזיל. כרמי הוא מצד אחד הכי קורס טיס, הכי קרבי, הכי טוב בהכול, ומצד שני הוא נולד לחופש. בשבילי הוא תמיד כרמי עם הראסטות, מכנס הגלישה, המצנח והגלשן ביד… אני מאחל לכל אדם חבר כזה". בסוף השלב הראשון של הקורס ("מכין"), השתתפו כרמי וחבריו במסיבת סיום בבסיס. לכבוד האירוע הרכיבו פרחי הטיס להקה וחיברו שיר פרידה וברכה לבוגרים, שישבו בקהל. "מובן שכרמי היה זמר בלהקה הזאת," סיפר דגן, חברו לקורס, "הוא לא ידע לשיר, לא ידע את המילים, אבל הוא היה הזמר. זה היה פשוט ברור לכולם שהוא יהיה שם". בקהל ישב גם מפקד חיל האוויר דאז, האלוף אליעזר שקדי, וכרמי לא חשש מלזייף בשירה מולו. חברו עידו הוסיף ואמר: "רק על קמצוץ קטן מהאנשים אפשר להגיד בפה מלא שלא רק שאהבו את החיים כל כך, החיים אהבו אותם. ולמעט מאוד אנשים הביטוי 'גדול מהחיים' הוא נכון כל כך כמו אצלך". כרמי היה מבין החניכים הטובים בקורס ומפקד הטייסת שלו העיד עליו: "הוא היה כיף של חניך, עם ביטחון עצמי. היה כיף לטוס איתו". חבריו לקורס התפעלו מיכולתו לעבור ממצב רוח שמח ושטותי למצב רוח רציני. חברו יואב פינארו אפיין אותו כ"אחד שמשקיע, אבל לא יותר מדי ופשוט מצליח לו". הוא היה בחור פיקח, בעל ידע רב וחד מחשבה, שתמיד היה לו מה לומר ומה להציע. דגן סיפר: "אתה יושב איתו בתדריך על מה הולכים לעשות בטיסה, והוא מתדרך בצורה הכי רצינית, כאילו הוא איזה סגן-אלוף בן שלושים ומכיר הכול. איך שיוצאים מהתדריך הוא משנה את הראש ועושה שטויות בצורה חריגה". ב- 22.10.2008 המריא בפעם האחרונה, שנה ושלושה חודשים מתחילת הקורס. במהלך טיסת הדרכה במסגרת פעילות בית הספר לטיסה התרסק מטוס ה"צוקית" שבו טס כשלושים דקות לאחר המראתו מבסיס חצרים. המטוס התרסק באיזור נחל הבשור, סמוך לפארק אשכול. צוותי רפואה ואנשי יחידת החילוץ 669 הגיעו לזירת האירוע ונאלצו לקבוע את מותם של כרמי ושל מדריך הטיסה שטס עימו, סרן מתן אסא. כרמי אילן נפל בעת מילוי תפקידו בתאונת אוויר בטיסה באזור צאלים, ביום כ"ג בתשרי תשס"ט (22.10.2008). בן תשע-עשרה וחצי היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עינת. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים. לאחר מותו הועלה כרמי לדרגת סגן-משנה. לפני מותו הספיק לבלות עם הוריו ושלושת אחיו בחופשה לאחר זמן רב שלא התאפשר לכל המשפחה ליהנות כך יחד. ללוויה הגיעו מעל אלף איש, שמבחינת רבים מהם היה כרמי חברם הטוב ביותר. ספד לו אביו: "נולדת עם חיוך ענק על פניך ועם פוטנציאל לחיים מאושרים. כולם כיבדו אותך, והראָיה לכך היא כמות האנשים הגדולה שהגיעה הנה ללוות אותך. אני בטוח שאם נשאל את כולם הם יגידו ש'כרמי היה חברנו הטוב ביותר'… בתשע-עשרה השנים שלך הספקת, ילדי האהוב, יותר ממה שהרבה אנשים מספיקים בחיים שלמים. כשהיינו מדברים בטלפון, בסוף כל שיחה אמרתי לך שאתה הגיבור שלי ושתעוף גבוה". עם היוודע דבר מותו של כרמי הפך פורום קהילת גולשי הקָייט בישראל לאתר הנצחה מאולתר. חברים שחלקו עם כרמי את חיבתו לספורט אתגרי סיפרו על גולש מוכשר, בולט ומוביל. יומיים לאחר מותו של כרמי היו אמורים חבריו לצאת איתו למסיבה. במקומה נפגשו ודיברו על כרמי ועל האסון שקרה. כשהגיעו לחוף גילו החברים פעם נוספת שהרבה אנשים מסתובבים עם התואר "החברים של כרמי". "אתה מגיע לחוף וכולם מכירים אותו," העיד חברו עומר, "כל מי שבחוף ויודע לגלוש מכיר את כרמי". חברו לקורס הטיס כתב לזכרו שיר: "… יש אנשים שהכול קטן עליהם / שרק מרחביו האינסופיים של הים / או תכלת השמים / יהיו להם מרחב הולם // יש אנשים שנועדו לגעת באינסוף / לגלוש במרחבי הדמיון / לעוף במְמדי הזמן // אנשים כאלה – העולם קטן להם / צפוף מדי בשבילם…" כרמי ניצל את החיים ככל שהיה יכול, ועשה הכול כאן ועכשיו כאילו אין מחר. סיפר חברו חי: "הוא הגיע לגיל תשע-עשרה והספיק לעשות מה שתשעים ותשעה אחוז מהאנשים בעולם לא הספיקו לעשות… הוא עשה דברים מטורפים. אני מקווה שאני אספיק לעשות כל החיים שלי את מה שהוא הספיק לעשות עד גיל תשע-עשרה".