אילן, אורי

בן שלמה ופייגה, חברים בקיבוץ גן-שמואל, בו נולד. ביום י"ד באדר א' תרצ"ה (17.2.1935). סיים את המוסד החינוכי במקום. גויס לצה"ל ביולי 1953. ביום י"ג בכסלו תשט"ו נפל בשבי הסורי יחד עם עוד ארבעה חיילים ישראליים. כעבור חודש ימים בערך, ביום י"ט בטבת תשט"ו (13.1.1955), קיפד את חייו בכלא-דמשק, כפי הנראה אחרי חקירה ממושכת של עינויי-נפש-וגוף גם יחד. הובא למנוחת-עולמים בגן-שמואל. ברגעיו האחרונים בתוך תאו האפל עשה אורי נקבים בקיסם-עץ בתוך דף הספר "נקמת אבות;" בין שאר המלים שהצטרפו מן האותיות שניקב היו המלים: "לא בגדתי". חבריו ומפקדיו ציינוהו כידיד מסור ונאמן עד אין-גבול, בר-דעת ונועז, תמיד בין מתנדבים, ראשון לכל תפקיד קשה ומסוכן וכן אחראי ומסור לו. על קברו אמר הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה דיין, בין השאר: "החייל בן הי"ט, אורי אילן, נשא על גופו הצעיר ובכח-רצונו הנחוש את משימת-הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול-יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה-דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך – החייל העברי, אורי אילן". בשנת תשט"ו הוציא קיבוץ גן-שמואל, יחד עם מזכירות הוועד-הפועל של הקיבוץ הארצי, חוברת המכילה דברים לזכרו. בגן-שמואל הוקם בית-תרבות על-שמו.