fbpx
אילון, זאב (“זאביק”)

אילון, זאב (“זאביק”)


בן אבא ומלכה. נולד ביום י"ג בטבת תרפ"ו (30.12.1925) בתל אביב. כאשר הגיע לגיל הלימודים למד בבי הספר היסודי בכפר תבור. אחרי שסיים את לימודיו שם למד בבית הספר החקלאי "כדורי" במחזור הראשון ולאחר מכן עבר לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית אשר ברחובות, לאחר שהותו כמה שנים במשק. בנעוריו היה חבר תנועת "הנוער העובד". כשהתבגר הדריך בטיולים ולאחר מכן הירצה בתורת החקלאות. משחר ילדותו, מבית אבא, היה איש האדמה. עבודת ה"הגנה" והצבא היוו שתי פנים לאישיותו אשר התמזגה בו לשלימות. הוא לא היה אזרח במדים בעת שירותו בצבא וחייל בבגדי עבודה בעת היותו בבית. אחד ושלם היה זאב, איש קיבוץ החותרים – חקלאי ולוחם. תחילת עבודתו הצבאית היתה ב"הגנה" שכן גויס לצה"ל בפברואר 1948 ושירת במלחמת הקוממיות כמפקד פלוגה. לאחר מכן היה יוצא למילואים. שירת במבצע סיני כמפקד גדוד בחטיבת שריון, וכדברי הרמטכ"ל חיים בר-לב לאחר נפלו: "בהבקעת המערך המבוצר ברפיח נקלע גדודו לאש המגן המצרית וסבל אבידות כבדות. זאביק השתלט על המצב בקור רוח ובכשרון, חילץ את גדודו מן המיצר והשלים את המשימה. כאשר עזב עם גדודו את השריון הצטערו עליו כל הגייסות והצטערתי מאוד גם אני אלא שידעתי כי באשר הלך יגיע למיצוי תפקידו והצבא בו יתברך. השנה חזרו הוא וגדודו לשריון – ושמחתי למען זאביק ולמען השריון". גם רב אלוף חיים לסקוב כותב עליו: "כשפגשתי בו לפני 'מבצע קדש' לא היה ספק כי זה מנהיג ומפקד בשיטה של 'אחרי'. היו באישיותו דוגמא אישית, כנות, יושר ומזיגה נפלאה של משמעת, יזמה וחברות. לא רק כל דבריו אלא כל מעשיו – היו בבחינות התמצית למנהיגותו. רק ספק אחד חלף לרגע. האם תוך המולת הקרב ידע לתת פקודה אשר גם תישמע?… והנה – התקפת לילה והסתערות לילה של רגליים נגד ארטילריה, נגד המוצב החיוני והחזק של מתחמי רפיח – ותוך המולת הקרב נשמעה הפקודה, נשמעה ובוצעה, כשהיא שופעת מהילה מיוחדת של עידוד ובטחון. על הסתערות הגדוד אמרו כמה מלוחמיו כי מאמץ כל אחד מהם לא עלה על מאמץ מפקדם ומאמצו של זאביק היה מעולה. לימים נפגשנו במקומות שונים. אותן עיניים, אותו שקט, אותה הופעת מנהיגות של כי קרן אור פניו – גם במלחמת ששת הימים". בקריירה הצבאית שלו הגיע זאב לדרגת סגן-אלוף. אחד מפקודיו, שהיה תחת פיקודו ארבע עשרה שנה, כתב: "בכל יום ויום נוספה טבעת של אחווה, של ריעות, של אוטוריטה פיקודית". המושג של אחוות לוחמים היה מעבר לכל מסגרת, זוהי הרגשת בטחון שלא יאונה לך כל רע כל זמן שרעך אתך. ואולי פה טמונה גדולתו של זאביק כמפקד. אנשיו אהבוהו אהבת חובה ומצפון על כי היה גבוה משכמו ומעלה ולא התנשא, על כי דיקדק עמהם כחוט השערה ולא היה קטנוני; על כי היה רחב לב ללא ויתורים, אף כי הגשים עקרונות ללא דריסת אנשים; על כי דאג להם כחבר טוב וכאב. אך ביום א' בסיון תשכ"ח (28.5.1968) מצא את מותו בשעת מילוי תפקידו בסיני. הניח אשה וחמישה ילדים. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות אשר בחותרים. ואלה דברי יגאל אלון באזכרה עליו ביום "השלושים". הוא אמר בין השאר כי בו, בזאב, אפשר לראות את דמותו האמיתית של החייל ההומני, שונא מלחמות, הפורץ אלי קרב כאשר המלחמה נכפית על עמו. לוחם בעוז נפש בחשבון. במחשבה בלי לשנוא את האויב הוכחה בהתגלמותה, שאין יסוד השנאה דרוש לנו כדי לגבור על האויב; אין צורך לשנוא את האויב כדי להיות חייל טוב. די לאהוב את הארץ, די לאהוב את העם. אין משפט קולע על זאביק יותר מן המשפט שהו בעצמו כתב – "יש זהות מוחלטת בין חייל טוב וחייל מוסרי". זאביק הוכיח בחייו כי כן הוא. בחודש סיון תשכ"ט, במלאת שנה לנפלו, הוציא לאור קיבוצו קובץ זכרון בשם "זאביק", בו הועלתה מותו כפי שהשתקפה בפעלו ובמעשיו, בצבא ובמשק, במפגש חברים ובמעשה החינוך. שמו הוזכר באלבום החטיבה "משני עברי הגלבוע" וגם בספר "סדין אדום" לשמואל שגב.

דילוג לתוכן