בן תמי ויחיאל. נולד ביום י' בשבט תש"ם (27.1.1980) בקרית מלאכי. ילד שני להוריו, אח למיכל, לאורית ולשימרית. למד בבית- הספר היסודי 'הראל' בקרית מלאכי, המשיך לתיכון המקיף 'עמל 1' וסיים אותו עם תעודת בגרות מצוינת במגמה המדעית- טכנולוגית. מספרת מורתו של דידי למתימטיקה, דליה: "לעולם לא אשכח את העיניים הגדולות, הרציניות. את החיוך שלא מש מפיך. את חריצותך, את שאיפתך לשלמות, את עמידתך על עקרונות. לא פעם העמדת אותי על טעותי, והתעקשת… ולא ויתרת! טענת שאין תשובה לשאלה – ואכן צדקת. קיבלת את כל הנקודות. היית זכאי להארכת זמן במבחנים, אולם מעולם לא ניצלת אותה. תמיד סיימת לפני כולם." דידי גדל והיה לנער חביב, תוסס ומלא שמחת חיים. אהב לבלות עם חבריו הרבים, אהב את החיים וידע לנצל כל רגע ורגע. כתב חברו קובי: "אתה סימלת את כל מה שרציתי להיות: חוצפן כשצריך, עומד על שלו, מתחבר בצורה מדהימה עם אנשים וזוכה בחברות שלהם, ועם בנות – אין מה לדבר… ידעת לתכנן את הזמן שלך, הכל אצלך היה מתוכנן." מספרת אחותו שימרית: "'אח גדול', שתי מלים פשוטות שאומרות הכל… אח גדול מושיט לי יד ומחזיר אותי מהגן. אח גדול מרכיב אותי על גבו, ומשחק איתי כל הזמן. מספר סיפורים והרבה בדיחות, ופותח בפני את עולם המחשבים. שעות של שיתוף עם טלוויזיה, סרטים, שירים וריקודים אהובים. 'אח גדול' פירושו שיש ממי לקחת דוגמה וממי ללמוד… ובגלל שהאח הגדול הוא דידי, לא היה שום ספק בליבי. ידעתי שבכל מקום שאהיה, תמיד הוא יהיה איתי." נטיותיו של דידי היו רבות ומגוונות, אך התחום שבלט היה משיכתו לספורט בכלל, ולכדורסל בפרט. כבר כנער צעיר השתתף כנציג בית-ספרו בתחרויות האתלטיקה בעירו, ושיחק קט-רגל וכדורגל. בגיל 13 השתתף בחוג לכדורסל במושב תלמי יחיאל, ומאז היה לשחקן כדורסל מוכר ומצטיין בתפקידי רכז וריבאונדר. "דודו היה עולה לסל, קוטף ריבאונדים טוב, וקולע מצויין," סיפר מאמנו משה. "הוא היה ילד מצטיין. תמיד אהב לצחוק ולשמוע בדיחות. צוחק בשיא משחק הכדורסל, כשכולם היו בשיא המתח. לקח הכל בהומור, וזו היתה גדולתו." דידי זכה בכינוי 'בורקו', על שם שחקן הכדורסל האירופי בורקו רדוביץ'. עם השנים שיחק דידי בנבחרת המועצה האזורית באר טוביה ובנבחרת בית-ספרו. הוא צבר גביעי הצטיינות רבים, שקישטו את חדרו. כשהיה בכיתה י"א למד בקורס מאמני כדורסל במכון וינגייט, ובשובו עבד כמאמן במתנ"ס המקומי. דידי השקיע יוזמה ומרץ רב בקידום הכדורסל בקרב בני הנוער בקרית מלאכי, והקנה לצעירים רבים את יסודות המשחק. מבלי להזניח את לימודיו, חייו של דידי נעו סביב הכדורסל – כשחקן, כמאמן וכשופט. הוא אהד את קבוצת 'מכבי תל אביב', וחלום חייו היה לאמן אותה ביום מן הימים. דידי התקבל ללימודים לפני השירות בצבא, במסגרת העתודה הטכנולוגית. בחודש יולי 1998 התגייס לטירונות קצרה בצה"ל וסיים אותה עם מדליה בזכות היותו קלע מצטיין. הוא פנה ללימודים במכללה להנדסאים באשדוד. כעבור שנתיים סיים בהצלחה את הלימודים במגמת הנדסאי אלקטרוניקה ומחשבים. את תעודת ההסמכה כהנדסאי לא זכה לקבל, שכן הטקס נערך אחרי מותו. בחודש אוגוסט 2000 החל דידי את שירותו בצה"ל, בחיל-האוויר. במשך חמישה חודשים עבר קורס בטכניון בחיפה לתפקיד טכנאי קשר קרקע. מפקדו בקורס, רועי, כותב: "דודו היה חברותי מאוד. תמיד נכון להיות בכל מקום במרכז העניינים… אין ספק שאם היה צריך לייצג – הוא היה הנציג. וכמו מנהיג לכל דבר, אם היה צריך להתנגד, הוא היה המתנגד הראשי… לא היה לי ספק שהבין את החומר בקלות, ותמיד סיים בציון גבוה מהממוצע. דודו היה אינטליגנט, חניך מהשורה הראשונה." בתום הקורס שובץ דידי לבסיס בצריפין, כטכנאי קשר. רק חודשיים הספיק לשרת, אך מיד התחבב על כל מי ששירת איתו, והפגין יכולת מקצועית ואישית ראוייה לציון. ביום כ"א בשבט תשס"א (14.2.2001) נהרג דידי בפיגוע חבלני בצומת אזור. באותו בוקר המתין בתחנת ההסעה לאוטובוס לבסיס, כאשר מחבל שנהג באוטובוס דרס את הממתינים בתחנה והרג שבעה חיילים ואזרחית אחת. עם דידי נהרגו: סמ"ר אופיר מגדיש, סמל ג'ולי ויינר, סמל רחלי לוי, סמל כוכי פולונסקי, רב"ט אלכסנדר מנביץ', רב"ט יסמין קריסי והאזרחית שמחה שטרית. בן עשרים-ואחת היה דידי בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקרית מלאכי. הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. אמו תמי ספדה לו: "מיום שהלכת ביתנו בוכה, ביתנו עצוב. שמחת החיים, ההמולה והצחוק שהיו חלק בלתי נפרד ממנו, כמו קפאו. נעלמו עם החיוך שלך כשנפרדת בבוקר ואמרת 'אמא, להתראות.' אני כל כך חסרה את צחוקך המתגלגל, את החיוך הקסום שהיה משוך על פניך, את רגעי הצפייה המשותפת בטלוויזיה במשחקים של 'מכבי תל אביב' שכל כך אהבת… איך נוכל לעכל את העובדה שחייך וחלומותיך נגדעו בתחילת הדרך? יחד איתנו חברים רבים, משפחה, עיר שלמה ורקיע השמיים כולו בוכים ומלווים אותך בדרכך האחרונה." כתב חברו, גיא: "צחוקך תמיד באזני יהדהד/ ולא תהיה לי נחמה לעולם ועד/ טוב ליבך ינחה אותי כעמוד האש/ ותמיד אזכור שחבר כמוך מעט מאוד יש./ בורקו, שמך כל כך הלם אותך/ ואני מוכה צער בלכתך/ הלכת ממני עכשיו/ לקחת אביב והשארת בליבי סתיו/ אני בטוח שכשנקטפת החיוך על פניך היה שובב/ ואני עוד שנים אחפש אחריו." חברתו הקרובה, אודיל, כותבת: "תמיד קראתי לך 'ילד שלי' וכך גם התנהגתי. דאגתי לך וגוננתי עליך, למרות שהעצמאות עבורך היא ערך עליון. ועכשיו אתה נשאר ילד אצל כולנו. הילד עם החיוך והאופטימיות, שתמיד עבר כל מכשול וניצח כל משבר. במקומות בהם אנשים נעצרים ונשברים, אתה עברת כאילו לא היו שם. כי בשבילך הם באמת לא היו קיימים. ולנו נותר להביט בך בהערצה… ילד שלי, אתה נמצא עמוק בפנים, ברגשותי, במחשבותי, בזכרונות. ומשם – אף פעם לא תלך לי." במתנ"ס בקרית מלאכי נפתח בית-ספר לכדורסל לזכר דידי, שכה אהב משחק זה וכה השקיע בו. ביום השנה לנפילתו נערך במקום טורניר לזכרו. במכללה להנדסאים באשדוד, שבה למד דידי, הוקמו לזכרו אתר הנצחה וחדר מחשבים. לזכרו של דידי הכניסו הוריו ספרי קודש ורכשו ספר תורה על שמו ולעילוי נשמתו לבית- הכנסת 'אליהו הנביא' בקרית מלאכי, שבו התפלל בילדותו. ביום השנה לנפילתו הוציאו בני המשפחה ספר לזכרו, 'והיה כציפור בגן עדן'.
