אייכלר, יעקב (“יאשקה”)

בן חיים וחנה. נולד ביום כ"ט באלול תש"ח (3.9.1948) ברוסיה הלבנה. בתחילת שנת 1960 עלתה משפחתו ארצה. למד בבית הספר היסודי "נרקיסים" בקרית טבעון, ובבית הספר "אורט" בעפולה. יעקב קיבל חינוך רציני בביתו ואהב לבלות עם חבריו ולצאת אתם לטיולים בחיק הטבע, באזור קרית טבעון היפה, או במקומות יפי נוף אחרים בארץ. הוא השתוקק להכיר כל פינת חמד במדינה והיה שב מטיוליו מלא חוויות. אהבה זו לטבע, לנופים ולכל היפה בעולם הביא אתו עוד מרוסיה. מורתו בבית הספר ציינה לאחר נפלו, כי הוא לא היה בין הדורשים והמקבלים ובין הצועקים והדוחפים, אלא היה שקט ונחבא אל הכלים. היא סיפרה שיעקב היה טוב, נאמן ונכון להתנדב. גם בשעה שנפל התבטאה נאמנותו לחבריו בזעקו בשאגת קרב: "אני הולך אתכם! אני בא!" בבית הספר השתתף במפעלי הספורט ובכינוסי הספורט האזוריים בחיפה ובצפון. הוא הצטיין בריצות קצרות ובקפיצות למרחק ונמנה עם נבחרת בית הספר באתלטיקה קלה. לאחר שסיים את לימודיו היסודיים נתקבל לבית הספר המקצועי בעפולה, ושם – במסגרת הגדנ"ע – השתתף בצעדת ארבעת הימים עם הנבחרת של בית הספר. יעקב לא ניסה להתבלט על פני חבריו בפעולותיו הספורטיביות ונהג צניעות וענוה גם בהישגיו. נעים היה לעבוד במחיצתו, כי הוא היה ממושמע שקט וישר. בין תכונותיו המיוחדות בשטח הספורט, היתה ההגינות במשחק ("פיר פליי"): אם ניצח בתחרות או נוצח בה,מעולם לא הגיב ביוהרה כי אם בצניעות שהייתה טבועה בנפשו. גויס לצה"ל באוגוסט 1967 והתנדב לשרת בחיל הצנחנים. בהיותו מצטיין בקליעה ומסור לאימוני הקליעה, נשלח לקורס צלפים בצה"ל וסיימו בהצטיינות. בין תכונותיו הבולטות היו הדיוק והסדר למופת. אם משהו לא נראה לו ולא מצא חן בעיניו, היה מסוגל לקום באמצע הלילה ולתקן את הדבר בו במקום, בין שהיה זה בביתו ובין שהיה זה ביחידתו. ביום כ"ד באייר תש"ל (30.5.1970) נפל סמל יעקב בקרב על גדות התעלה, הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה. מפקדו שלח מכתב תנחומים למשפחתו ובין השאר כתב לאמור: "יעקב היה מבחירי חיילינו. דרך ארוכה עשה עמנו מאז גיוסו, בתקופה של מלחמה ומרדפים בבקעת הירדן ובהפגזות בתעלה. משך חודשים ארוכים של אימונים או בישיבה במוצבים למדנו להכיר את יעקב וראינו בו חייל טוב וחבר מסור. מפקדיו העריכו אותו וחבריו אהבוהו. צר לנו על שאבד לנו יעקב ועוד נוסף לצער זה, רובנו לא יכול היה ללוותו בדרכו האחרונה, כי עדיין נמצאים אנו ליד התעלה, במלחמה על האיזור אשר בו נפלו הוא וחבריו". חברו הטוב כתב אחרי נופלו: "יעקב נפל בחרפו את נפשו על הגנת המולדת, כשחגורו עליו ובידו נשקו האישי. יעקב היה חייל לדוגמה ואיש חברה למופת. כשעמד בבסיס הקליטה והכריז כי רצונו להתנדב לצנחנים, ידע שהוא יוצא למשימה קשה, שביחידה זו נדרש מאמץ רוחני וכוח פיסי בלתי נדלה. לקראת הכשרתו להיות לוחם בעל רמה מעולה, נכון היה לפעילות כאשר יידרש. יעקב לא היסס לעמוד מול האתגרים והקשיים שעמדו לפניו. אלה דרבנוהו לתוספת מאמץ וליתר כושר. מעולם לא התלונן שהאימונים מפרכים. – – מעולם לא היסס לעזור לחייל שכשל ובמסעות היה מעודד חבר שתש כוחו.- – החיים המשותפים, במשך חודשים ארוכים, הוכיחו שבצנחנים הגיבוש החברתי והעזרה ההדדית הם תנאים הכרחיים כדי לעמוד במתח הבלתי פוסק, בקשיים הנערמים מדי יום ביומו ובשלבים מאוחרים יותר, כדי להילחם כיחידה מלוכדת ומגובשת. – – – יעקב טיפח את כלי נשקו, שמר עליו לבל יחליד ולבל יכזיב כשתגיע שעתו לפעול; מומחיותו בכלי נשק היתה מדהימה. אחת התכונות שאפיינוהו הייתה קור רוחו. מעולם לא התרגש ולא אבדו עשתונותיו, אף בשעות הקשות ביותר. תמיד ידע לפעול בהגיון ותמיד מצא את הדרך הנכונה להתגבר על בעייה שניצבה בדרכו. מפקדיו יכלו לבטוח בו בלב שלם, שאכן משימה שהופקדה בידו תבוצע. – – – שבוע לאחר נפלו יצאתי לחופשה; זה היה בלילה שעמדתי לפני קברו הרענן, מאובק כשהתרמיל והעוזי על כתפי והרגשתי מחנק בגרוני: "הנה, יעקב, טול את העוזי שאהבת כל כך, הסתער על הגבעות הדוממות, שכה הירבית לכבשן' – אך יעקב שתק . . ." ספרו של יאיר דורי, "סיפורו של צנחן ישראלי בשבי המצרי", הוקדש ליעקב ולארבעה עשר מחבריו שנפלו בקרב.