fbpx
אייזנברג, בן-כרמי

אייזנברג, בן-כרמי


בן בלהה ואהרון. נולד ביום י"ד בטבת תרנ"ב (25.12.1891) בנס-ציונה עם נטיעת הכרם הראשון של משפחתו ומכאן שמו. הוא למד בבית-הספר היסודי ברחובות ולאחר שסיימו המשיך לימודיו בירושלים בבית-הספר של אגודת "עזרה". באותו זמן הרבה בטיולים שערך ברגל במדבר יהודה כשהוא מתבונן בכל סלע, צמח וחורבה. כאשר עלו לשלטון "התורכים הצעירים", הם פרסמו חוקה חדשה ולראשונה הותר גם למי שאינם מוסלמים להתגייס לצבא התורכי. בן-כרמי רצה להוכיח למוסלמים שאין היהודים נופלים מהם, נסע לקושטא, ושם נתקבל לבית-הספר לקצינים של הצבא התורכי וכשסיימו היה לקצין העברי הראשון בצבא תורכיה. הוא השתתף במלחמת הבלקן בקרבות בטשטלג'ה, דידיאגץ' וקירקיסיליה ואף שנפלו סביבו רבים בשדה הקרב וגם ברעב ובקור לא נטש את המערכה כפי שעשו תורכים רבים מחבריו לנשק. להוריו כתב באותה עת: "אנכי לא אברח, נתתי דברתי ואשמרנה. את שם ישראל לא אחלל וכבוד בן ארץ-ישראל יקר לי מכל". הוא הועלה לדרגת סגן (מולאזם) וקיבל את התואר "גאזי" – מנצח – בעת הצטיינותו בקרבות. לאחר תום מלחמת הבלקן בשנת 1913 חזר ארצה לחופשה ובזמן זה הרבה לטייל והתעניין בכל הנעשה בארץ אך נקרא טלגרפית לשוב לקושטא. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה נשלח בן-כרמי לחזית הרוסית ומשם כתב בין השאר: "נחמתי האחת כי אנקם בצוררי עמנו. אשלם להם כגמולם. אקום נקמת דם עמי השפוך, אגול מעלינו חרפת הפרעות". הוא הועלה לדרגת "בנבשה" (שר-אלף – קולונל), נפצע בקרב, אושפז במשך מספר חודשים, ולאחר החלמתו יצא שוב למערכה בחזית קווקז. שם נפצע ונפל בשבי הרוסי. לאחר שהחלים מפציעתו החזירו לו הרוסים את חרבו כמחווה של כבוד ומינוהו לאחראי לקצינים השבויים. בשבי נדד ממחנה שבויים אחד למשנהו במשך ארבע שנים. הוא שהה בקווקז, בקרים, בטורקסטן, בפלך וורונז' ולבסוף בסיביר על גבול סין. בשביו בלט בכושר מנהיגות, שימש דובר לשבויים התורכים והערבים ומנחם ומעודד לשבויים היהודים שלמענם קיים שיעורים בעברית ובתולדות ישראל. בשהותו בסיביר פעל גם בקרב יהודי חבל זה בכיוון העלאתם לארץ-ישראל. קווים לדמותו של בן-כרמי כתב לודוויג יוקל, קצין יהודי אוסטרי שהיה חברו לשבי של בן-כרמי (במכתב ששלח להוריו לאחר תום המלחמה): "… מצאתי פה את אישיותי, את עצמותי היהודית – וכל זאת תודה לכרמי. פה על-ידו התחלתי לעלות מביצת התבוללות, מן הגלות הרוחנית שכואבת יותר מהגלות הגופית. עלייה קשה ורבת-מכשולים היא אך מלאה הוד ויופי. ועל כל האושר הזה אני מודה לכרמי שלכם". בראשית תר"פ ערכו השבויים היהודים, חיילים וקצינים מאוסטריה ומהונגריה, מסיבת חנוכה בוולאדיווסטוק ובה החליטו להקים בארץ-ישראל מושבה חדשה בין הרי מואב שתשמור על גבולות הארץ. ימים ספורים לאחר המסיבה חלה בן-כרמי בטיפוס הבהרות. הוא נפטר בבית-החולים במחנה ניקולסק-אוסוריסק ביום י"ח בטבת תר"פ (9.1.1920) והובא שם למנוחת-עולמים. הניח הורים ואחים. לאחר מותו כתב חברו לשבי במכתב לבני משפחתו: "ביום י"א ינואר היתה ההלוויה. השתתפו בה הרבה שבויים ואזרחים מיהודי ניקולסק. גם חבריו התורכים חלקו למנוח את כבודו האחרון באופן הגון. אחד מהם נאם נאום על קברו. בוולאדיווסטוק נערכה אזכרה רשמית מטעם ההסתדרות הציונית המקומית, במחנה השבויים נאסף כסף לרשום את שמו של המנוח בספר הזהב של הקרן-הקיימת. בוולאדיווסטוק נוסדה ועדה של אזרחים ושבויים במטרה להקים מצבה הגונה על קברו. הוועד מטפל גם בשאלה להעביר את גוויתו של המנוח לא"י. אין אני יכול להתאפק מלומר במקום הזה מלים אחדות על ההשפעה הכבירה שהשפיע המנוח על השבויים. היהודים אהבוהו כולם, כי יהודי ארצישראלי היה, אחד מהדור החדש שנתחנך בארץ האבות… מפיו למדנו את שפתנו, את שפת עמנו שהיתה בלתי ידועה לנו… ישבתי אתו יחד כארבע שנים. ידיד ומורה היה לנו". בני משפחתו ניסו בתקופות שונות להעלות את עצמותיו ארצה אך הדבר לא עלה בידיהם. ציון לזכרו הוצב בדמות מצבה לצד קברי הוריו בבית העלמין הישן ברחובות. בתחקיר שנעשה בשנת 2017 נמצא שמקום מנוחתו במחנה ניקולס-אוסוריסק, רוסיה. 

כובד על ידי

דילוג לתוכן