אייזן, מרדכי (“מוטקה”)

בן יעקב ושושנה. נולד ביום כ"ט באדר א' תרפ"ז (14.3.1927) בירושלים. דור רביעי בארץ. את שנות ילדותו בילה ב"חדר" ובבית מדרש, אולם משנתיתם מאביו הוכנס, יחד עם שני אחיו הקטנים ממנו, לבית היתומים דיסקין בירושלים. הוא שהה שם שנה אחת או שנתיים, אך נפשו כלתה לפעילות שונה מזו. הוא חדל לכבד את ערכי הדת, גזז את פאותיו. יצא לעבודה ביום ועיין בלימודי חול בערב. מרדכי היה פעיל בשורות מחתרת אצ"ל, השתתף בפעולות אחדות בירושלים ולאחר מכן עבר ל"הגנה". עם קום צה"ל בשנת 1948, הצטרף לשורותיו. במלחמת השחרור הוא לחם בירושלים, כלוחם מן השורה, אך באחת מן ההפוגות הועבר לנגב עם יחידת מרגמות ואחר כך הועבר לחיל הקשר. את דרכו החל כקשר. הוא השתלם בבית הספר לקשרים, היה למדריך בו, הפך להיות קצין בצה"ל וזכה לתפקידי פיקוד. אהבתו הגדולה היתה הביקור ביחידות והמגע הישיר עם החיילים. הוא סיים קורס מתקדם של חיל הקשר, שימש כשליש ראשי של חי"ק וכיהן בראש המרכזיה הצבאית – תפקידו האחרון בצה"ל. בשנת 1951 נשא אישה והקים בית בישראל. מאז נולדו לו בת ובן, וסמוך למותו נולדה לו בת שניה. מסירותו הרבה לעבודה והשעות הרבות בהן נעדר מביתו, מנעו ממנו להקדיש זמן רב למשפחתו ולילדיו. אולם, הוא קיווה להכניס את בתו הבכירה לחופה ולראות בנחת בגידולה של הבת הצעירה ובהתפתחותה. הוא נפטר אור ליום ז' בשבט תשל"ב (22.1.1972). הניח אישה ושלושה ילדים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. אחד מעמיתיו העלה קווים לדמותו בכתב: "מוטקה שירת במגוון רב של תפקידים ואת כולם מילא על הצד הטוב ביותר. עלייתו בסולם הדרגות היתה לא מהירה ביותר באופן יחסי ויש לזקוף עובדה זו להיותו מסור ויעיל בכל תפקיד – עד שכל מפקד הרגיש שהעברתו לתפקיד אחר היא אבדה בשבילו ולכן עשה את כל המאמצים להשאיר אותו בתפקידו זמן רב ככל האפשר. הוא אהב ביותר את התפקיד של קצין קשר ביחידה. בתפקידו זה היה לו סיפוק מלא. כאשר הועבר לתפקידו האחרון, עמד על כך שנשמר לו מינוי של קצין קשר של עוצבת מילואים ואת התפקיד הזה מילא בהצלחה במלחמת ששת הימים. אפשר היה לסמוך על מוטקה במאה אחוזים וזה הדבר שהשרה ביטחון בו גם בשעות הקריטיות ביותר. הוא היה לא רק בעל מקצוע מעולה אלא גם בעל יכולת אילתור, אף במצבים הקשים ביותר". והוא מוסיף: "הוא היה בעל מזג נעים וטוב, בעל חיוך רחב ומלבב ונכון היה לעזור ולסייע לכל ידידיו ומכריו". ידיד אחר אינו מתעכב על פעולותיו, אלא על הדרך בה ביצע אותן, דרך אשר בה בלטה דמותו המיוחדת, דמות הקצין והאדם. בטפלו בעניין היה יסודי, קפדן ומדקדק בפרטים. הוא היה מדרבן בשעת הצורך, שואף לקדם את העניין, נאמן לדרך מחשבתו והדביק את כל אנשיו בהתלהבותו – וכל זאת במין שלווה שהייתה אופיינית לו, כמו אח גדול ומנוסה, או לפעמים כמו אבא טוב ונמרץ". אחד מחבריו הקרובים, שהיה סגנו של מוטקה במשך שנתיים ומחצה, מציין מספר קווים לדמותו: "מרדכי אהב לשתף את הקרובים לו בכל מסכת הנתונים כדי שהאיש יבין, ידע וישקול בכוונה את החלטותיו. הוא היה מסביר שוב ושוב, ללא כעס והתמרמרות, תמיד בחיוך של הבנה. כך השרה על עוזרו-חברו הרגשה נפלאה בעבודה. מחד היה מפקד שידע ללחוץ ולקבל את מלוא התפוקה מפקודיו ומאידך ידע להרגיע, לחייך ולהשרות אוירה נעימה וחברותית ללא העמדת פנים".