fbpx
אייזן, גיל

אייזן, גיל


בן עופרה ויעקב, אח לניר ואור. נולד ביום י"א בחשוון תשל"ו (16.10.1975) ברחובות. גיל למד בבית-הספר היסודי "ויצמן" ובחטיבת הביניים "קציר" ברחובות. לאחר שהמשפחה העתיקה את מקום מגוריה לנס ציונה, למד שם גיל שנה בתיכון "בן גוריון", והמשיך לבית-הספר התיכון "רון" ברחובות, בו למד במגמת צילום. לפני גיוסו לצה"ל טייל גיל ברחבי הארץ ונשבה בעיקר בקסמי הנופים בצפון, שם חלם להקים את ביתו. גיל צילם ותיעד מקומות, נופים, ואנשים, צייר ושרבט על כל פיסת נייר שעברה תחת ידו. בשלהי מרץ 1994, התגייס גיל לפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל ותפקד כקשר מ"מ בצוות. קשר חברות עז ואמיץ נרקם בין גיל לבין חברי הצוות האחרים, קשר שהלך והעמיק, הלך והתחזק ברבות הימים, ואף חיזק את ידי המשפחה ברגעיה הקשים. בתחילת חודש מרץ 1996 סיים גיל קורס קציני חי"ר, ולאחר תקופה קצרה קיבל לידיו את צוות פלחה"ן 912 אשר התגאה בשם "צוות אייזן". בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, וביניהם גיל, נהרגו בדרכם לפעילות מבצעית בלבנון. גיל הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בנס ציונה. הוא הועלה לדרגת סגן לאחר מותו. בן עשרים ואחת היה בנופלו. גיל הותיר אחריו הורים, שני אחים וחברה – עדי. הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק כתב באיגרת תנחומים למשפחה: "גיל תואר על ידי מפקדיו כקצין נחוש ומסור, שהקרין ביטחון לסביבתו, בלט באהבת הארץ והאמין בצדקת הדרך בה בחר. גיל גילה רגישות לצורכי פקודיו והיווה דמות נערצת וראויה לחיקוי". פקודיו של גיל סיפרו עליו, שידע בדיוק כיצד לתת לכל אחד מחייליו תשומת לב מרבית, ואת ההרגשה שכל אחד ואחד מהם הוא "בן יחיד" עבורו, והוסיפו, שגם את משפחות הנופלים ביחידתו לא שכח, ובכל חופשה, ולו הקצרה ביותר, דאג להגיע אל משפחות הנופלים ולחזק את ידיהן. פקודו, ראובן, ספד לו וכתב: "הנה שוב, אותו המעמד המוכר, אותם פנים, אותה ההרגשה של חוסר האונים מול המשפחה, איך לנחם, ומה להגיד, והפעם, הפעם זה אתה." עופרה, אמו של גיל, כתבה בחוברת שהוקדשה לזכרו: "את רעיון השכול הבנתי, שבעתי ממנו, מאסתי בו. אני רוצה אותך כאן, עכשיו ומיד, ללא כל תירוצים. לא מעניין אותי אם גם שם אתה נחוץ, עסוק ועוזר לכולם כרגיל, ומה איתי? אני לא נחשבת? אין שם רחמים? אין התחשבות? מה קורה שם, שכל הצעירים ממהרים לשם? לעצב, אין לו סוף." חברתו של גיל, עדי, שליוותה אותו במשך חמש שנים והיתה לבת בית, כתבה: "גיל היה בחור צנוע, שנון, שעשה הרבה למען כולם וכלום למען עצמו. הוא אהב את הארץ והאמין שתפקידו להגן עליה. הוא היה לי חבר וחברה, אמא ואבא, אח ואחות. הוא היה כל חיי. הוא נגע בנשמתו של כל אחד". בשל אהבתו לבעלי חיים, הונצח גיל בביתן הזוחלים, שבגן הזואולוגי בבאר שבע. סמוך לביתן הזוחלים הונח מונומנט מבזלת אשר עליו חרוטים שמות חללים נוספים מפלחה"ן נח"ל.

דילוג לתוכן