אייזיק, שי

בן יחיאל ורבקה. נולד ביום א' באב תשט"ו (20.7.1955) בקרית- מוצקין. שנתיים למד בבית-הספר ע"ש ח. ויצמן שבקרית-מוצקין, ואת לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר 'אחדות'. שוב למד שנתיים בבית-הספר התיכון שבקרית-מוצקין, אך המשיך ועמד בבחינות-הבגרות בהצלחה רבה בבית-הספר 'חוגים' שבחיפה. שי רכש את יכולת-הקריאה בגיל מוקדם מן הרגיל ומאז השקיע עצמו כל-כולו בעיסוק זה והפך ל'תולעת-ספרים'. מעל לכול העדיף ספרי- הרפתקאות ובמיוחד את ספרי ז'ול ורן. הסובבים אותו הכירוהו כילד חיור ורזה כשספר תמיד בידיו. שי הצטיין בלימודיו, אם-כי לא היה מן הקופצים בראש בכיתה. הוא ניחן בכוח-זיכרון מפליא, ובמיוחד נחרתו במוחו המאורעות ההיסטוריים. היה נער מופנם ועצור במקצת. לא בנקל קשר קשרים עם חבריו, אבל משנעשתה פריצת-הדרך נקלט יפה בחברה והיה אהוב על בני-גילו, ובמיוחד על הבנות. העיסוקים החברתיים שלו הפריעו אמנם למהלך-לימודיו, אבל לאחר שהשקיע מאמץ לא נכשל בשום מבחן. כשהיה בצבא גילה יתר רצינות ללימודים. לא-פעם הכריז באוזני בני- משפחתו, כי הלימודים חסרים לו ואילו רק ניתן היה לו היה מתמסר להם בשיטתיות ובחדוה. בסוף שנת 1973 חל מועד גיוסו לצה"ל. הוא התנדב ליחידת הנדסה-קרבית, ולאחר סיום הקורסים שימש בתפקיד אחראי ומסוכן ביותר: מש"ק ביחידה לסילוק פצצות. על אורח מילויו של תפקיד זה נאמר במכתב ההמלצה להעברת שי לקורס-קצינים: "אחראי בעבודתו, נאמן למפקדיו, צייתן ובעל-מקצוע טוב". פעילות מיוחדת זו של שי חייבה אותו כל-פעם מחדש לגייס את מרב הכוחות הנפשיים ולגלות קור-רוח, אומץ ורוח-הקרבה. אך על- אף מידת הזהירות שלו, שהפכה לשם-דבר, קרה ובאחד המבצעים, שהיה עליו לבצע לצורך בטיחותם ושמירת חייהם של אחרים, נפגע. ביום י"ט בשבט תשל"ו (21.1.1976) נפל שי במילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית- העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל- ראשון. מפקדו של שי כתב למשפחה השכולה: "שי היה יותר מהטובים… היה מקובל בקרב חבריו ביחידה ובקרב מפקדיו כחייל טוב, קפדן, ממושמע, חבר ובעל רצון עז להתקדמות ועשיית- חיל בתפקידו".