איטמן, יחיאל

בן צפורה ובנימין. נולד בי"ד באדר תרע"ז (8.3.1917) בעיר סימנה שבליטא. למד בבית-הספר העברי בעיר מגוריו והיה פעיל בקרב הנוער הציוני המקומי. בשנת תרצ"ה בהיותו בן שבע-עשרה, עלה לארץ ישראל. בימיו הראשונים בארץ התפרנס מיגיע כפיו, עבד כפועל בפרדס ובבנין, כטפסן וכנהג. היה חביב על חבריו המרובים בעליזותו, בסבר פניו ובנועם הליכותיו. בימי מאורעות 1936-1939 עשה לילות כימים בעמידה על המשמר. בשנת 1940 בנה את ביתו והשתכן בבאר-טוביה. כעבור חצי שנה נאשם ברכישת נשק בלתי-חוקי בשליחות ה"הגנה", הובא למשפט ונידון לשבע שנות מאסר. ארבע שנים וחצי ישב בבתי הסוהר בירושלים ובעכו ובמחנה העצורים במזרע, וגם בתנאי הכלא הקשים הצליח לשמור על מידת עליצות ורוח איתנה וניצל שנים אלה לקריאה ולהשתלמות. הוא רכש את אהדתם הרבה של אסירים יהודים וערבים כאחד ואף של השוטרים האנגלים סוהרי בית הכלא, ולא אחת נבחר לייצג את האסירים לפני שלטונות בית הסוהר. בסוף שנת 1944 יצא לחפשי כשהוא פגוע בגבו עקב זריקה לא מדויקת בחוט השדרה אולם נשאר איתן ברוחו. בשבתו בכלא במזרע נולד בנו הבכור. כשנה לאחר שחרורו חזר לחיי-עבודה רגילים: שומר במושבה, טפסן ב"סולל-בונה" ובלסוף נהג משאית במושב באר-טוביה. תקופה ארוכה נתון היה גם מחוץ לכתלי בית הסוהר לפיקוח המשטרה אבל הדבר לא מנע ממנו למלא תפקידים מטעם ה"הגנה" ובין השאר הוביל מעפילים מן האניה "שבתאי לוז'ינסקי" שהגיעה לחופי הארץ ב – 12.3.1947, למקומות יישוב בסביבת הנחיתה. ביום כ"ח באב תש"ז (14.8.1947) יצא במשאית עמוסה תוצרת חקלאית מבאר-טוביה לתל-אביב ומשהגיע לאבו-כביר שבמבואות תל-אביב נתקל במחסום שהקימו ערבים. לאחר שהצליח לעבור בתאוצה שני מחסומי אבנים, נתהפכה מכוניתו משנתקל במחסום השלישי, נפגע בידי הערבים ונהרג במקום. הוא נקבר בבאר-טוביה. הניח אשה ושני ילדים. שמו הונצח ב"לזכרם" בהוצאת מושב באר-טוביה, אייר תש"ט.