איטח, שמואל (שמוליק)

שמואל, בן אסתר ואבא, נולד בשנת תרצ"ט (1939) בפס שבמרוקו ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תש"ט (1949). המשפחה השתקעה בגבעת-אולגה והוא למד שם בבית-הספר היסודי" "עמישב". אחרי שעקרה המשפחה לחדרה סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון המקצועי "עמל", במגמה של נגרות. שמואל היה תלמיד מצטיין בהתמדה ובשקידה על לימודיו, והצליח להגיע להישגים מעולים. שמואל גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1958 וביקש לשרת בחיל-השריון, שקרא ולמד עליו וראה בו את מקור העצמה של כוחות היבשה. לאחר סיום הטירונות הוכשר כתותחן ולאחר שעשה תקופת שירות כאיש צוות טנק, סיים קורס מפקדי-טנקים ונשלח לשרת בגדוד טנקים כמט"ק. בשנת 1961 סיים בהצלחה קורס קצינים בבית-הספר לקצינים של צה"ל וקורס קציני שריון בבית-הספר לשריון, ונשלח לשרת כמפקד-מחלקה בגדוד טנקים, במסגרת חטיבה 7. בתקופת שירותו בחטיבה עבר קורס צניחה וזכה לענוד כנפי-צנחן. בשנת 1961 סיים את השירות הסדיר והתנדב לשרת שנה אחת בצבא קבע. בתקופה זו שימש כמדריך בבית-הספר לשריון. לפני שחרורו הועלה לדרגת סגן. בשנת 1962 שוחרר שמואל מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל השריון. את הידע הרב שרכש בתחום הנגרות בתקופת לימודיו בבית-הספר המקצועי, ניצל כאשר הקים נגריה משלו בחדרה. הנגריה שהקים הפכה למפעל משגשג בזכות מרצו הרב של שמואל. הוא השקיע מאמצים רבים ועבד שעות ארוכות בפיתוח מכונות חדשות ושכלול שיטות עבודה וייצור. הוא נשא לאישה את חברתו פנינה והקים יחד עמה את ביתו בחדרה. בשנת 1970 נולד בכורו אבי, ובשנת 1972 נולדה בתו אסתר. שמואל היה אדם שנהג ביושר ובהגינות והתחבב על מכריו ועל ידידיו בזכות טוב לבו וקסמו האישי. הוא היה צעיר יפה תואר, בעל אישיות מרתקת, שדמותו והליכותיו כבשו את לב הבריות. מטבעו היה ישר-דרך וצנוע במעשיו ובאורח חייו, אדם בעל שקט נפשי, שהשרה סביבו אווירה של שלווה. בזמנו הפנוי עסק בספורט ובעיקר בדיג – תחביב שתאם את אופיו השקט. הוא הרבה לקרוא ספרי מופת ובעיקר ספרות צבאית בתחום לוחמת השריון. בשנת 1965 סיים בהצלחה קורס מפקדי פלוגות שריון ומונה לתפקיד סגן מפקד פלוגת טנקים. בתפקידו זה הועלה לדרגת סרן. במלחמת ששת הימים השתתף עם יחידתו בקרבות לכיבוש חצי האי סיני. בקרבות אלה נפצע והועבר לבית-החולים בעורף. הוא סירב בכל תוקף לעבור ליחידת עורפית ולמרות פציעתו שב לשרת ביחידת שריון. שמואל, שחונך לאהבת העם והמדינה, אהב את השירות בצה"ל וראה בו זכות גדולה וייעוד. הוא היה מפקד קר-רוח, בעל שיקול דעת מעמיק ודרך חשיבה יסודית ובהירה, חדור רוח צוות ואחוות לוחמים. הוא היה מסור לחבריו ולפקודיו ושימש דוגמא ומופת לחיילים ומפקדים, שכן כמפקד דגל בדאגה לפרט וניסה לשפר את תנאי השירות ביחידה. במלחמת יום-הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בסיני. בקרבות המרים והקשים התגלה שמואל כמפקד מעולה, שקרא את הקרב בצורה נכונה והשרה על פקודיו אווירת שלווה וביטחון בכוחם וביכולתם. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), השתתפה יחידתו בקרבות להרחבת ראש הגשרבאזור מחנות "סולטן" – צומת "חיפה", שממערב לתעלת סואץ. שמואל, שנע בראש הפלוגה, נפגע מטיל שנורה על-ידי האויב ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחדרה. השאיר אחריו אישה, בת, שני בנים, שהאחד שנולד אחרי מותו נושא את שמו – שמואל, הורים, חמישה אחים ושתי אחיות. נפילתו הייתה האבדה השנייה למשפחה, שכן אחיו של שמואל נפל בעת מילוי תפקידו בשירות משטרת ישראל. לאחר נופלו הועלה שמואל לדרגת רב-סרן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "רב-סרן שמואל איטח ז"ל היה מפקד פלוגת טנקים ביחידת שריון שתחת פיקודי. הכרתיו תוך כדי המלחמה כמפקד עז-נפש ואמיץ-לב, אשר בימי הקרבות הקשים הנהיג את אנשיו באומץ-לב והשרה ביטחון על חייליו ועל מפקדיו. הוא היה איש שריון מעולה ומפקד למופת, שהתחבב על חייליו ועל מפקדיו. נפילתו הייתה אבדה כבדה ליחידתנו". בני המשפחה הקימו לזכרו היכל לתורה בבית-הכנסת "קדושי ששת-הימים" בחדרה.