בן דוד ושרה. נולד ביום י"ג בשבט תש"י (31.1.1950) במגדיאל, להורים מניצולי השואה, שאיבדו בה את כל משפחתם. למד בבית הספר היסודי במגדיאל, ומחנכו שם מספר, כי ביישנותו, כשהיה נער, לא נבעה ממעצורים נפשיים או מהתלבטויות, אלא שהייתה תוצאת חינוך מסור ועקבי שקיבל בבית הוריו. עוד מספר מחנכו, שצבי-מנחם היה בעל נימוסים ונעים הליכות עם מוריו וחבריו כאחד. תמיד עשה את המוטל עליו בשקט, מתוך מתינות והתחשבות בזולת. הוא ידע ליישב בכבוד בהערכה כל עניין מסובך. מתינותו וצניעותו מעולם לא מנעוהו לרקום יחסי אחוה ורעות עם חבריו. תמיד שמר על גבולות המקובל והמותר ומעולם לא הגיע לידי פריקת עול במשחקיו, כי בזכות כושר השיפוט וחוש המידה שלו ידע לברור את הנכון והמתאים. המחנך הוסיף וציין, כי ללימודיו היה מתייחס ברצינות ובהקפדה. עניו ואציל נפש היה ובכל אשר נמצא ידע להאיר על סביבתו ולהקרין מאישיותו. "אין ספק", כותב המחנך בין שאר הדברים, "שמעלות אלו הכשירוהו לייעודו בחיים ועשוהו למפקד ולדוגמא בצה"ל". כאשר סיים את בית הספר היסודי התעוררה שאלת המשך הלימודים. רצונו של האב היה כי בנו ילמד מקצוע, וכאשר שאלו אביו מה המקצוע שהוא רוצה בו, בחר הנער במקצוע הדפוס. הוא נשלח לבית הספר המקצועי לדפוס אשר בכפר חב"ד; הדבר היסב הנאה לאב, כי נוסף לרכישת המקצוע בחר הנער בית ספר וכפר דתיים. מילדותו היה פעיל ב"בני עקיבא" והתנדב לכל משימה של סניף "בני עקיבא" בכפר חב"ד. לאחר שנפל, כתב מחנכו ומורו בבית הספר המקצועי רשימה על צבי-מנחם ובה ציין את תמימותו וטוב לבו של הנער, אשר נשקפו מתוך עיניו. בין הדברים שלוקטו בחוברת שהופיעה לאחר נופלו, מספר אחד המחנכים על מסירותו ללימודים, שקידתו על שיעוריו ומאמציו להשתפר ולהתקדם תמיד. הכותב מציין כי הייתה בו יראת שמים פנימית אשר התבטאה בתפילות ובקיום מצוות מתוך הכרה דתית שורשית. פעמים רבות היה אותו מחנך עד לישרו ולכנותו המיוחדת של צבי-מנחם, שהרבה לסייע לחברים בצניעות ובטעם. צבי-מנחם היה תמיד ישר דרך, הגון, מסור וצייתן. כהתנהגותו בבית הכנסת ובכיתה, כן הייתה התנהגותו בחדר ועל כר הדשא. הוא שש לסייע לכל נחשל וממלא תפקידי תורנות במסירות ובדייקנות, ללא תלונה. הוא הפיק סיפוק רב מחייו בכפר. הביתה היה בא רק אחת לשלושה שבועות ובבואו היה ממלא את הבית חוויות וניגונים מהכפר. כשסיים את לימודיו בכפר חב"ד, נותרו שישה חודשים עד למועד גיוסו, והוא ניצל אותם לעבדה בדפוס "הפועל הצעיר" בתל אביב, כדי שלא להיות תלוי בהוריו מבחינה כספית. בפברואר 1968 גויס לצה"ל. לאחר גמר הטירונות בא לחופשה וסיפר, שעליו לצאת לקורס מ"כים. כעבור שנה הודיע כי הוא נשלח לקורס מסויים. אבל לאחר ימים מספר נודע לאביו שהוא משתתף בקורס חבלה. בימי שירותו הצטיין כמפקד מעולה ולוחם אמיץ ואהוב על הכל. לאחר תקופה מסויימת עבר צבי-מנחם לצפון והודיע כי במשך חודשיים לא יבוא הביתה, כי בהיותו בעל דרגה ואחראי למקום ולאנשיו יהיו לו קשה לעזבם. משם עבר לדרום והיה אחראי לגזרה באזור יריחו. משם היה בא לעתים לבקר אצל חברים, או אצל משפחה בירושלים, וההורים קיבלו דרישות שלום מביקורים אלה. לבסוף, לפני שסיים את התפקיד כאחראי, הגיע הביתה לימים אחדים ואמר כי החבר'ה והוא צריכים לרדת לתעלה. לאחר מכן חזר לצפון ומשם לעמק הירדן. במחצית אדר ב' תשכ"ט הגיע הביתה לחופשה, אך למחרת היום נאלץ לחזור למחנה, כי שוב היו צריכים לחזור ולרדת לתעלה. לפני צאתו השכים קום, כדי להספיק להתפלל במניין ראשון בית הכנסת, כי עליו לעזוב את הבית בהקדם. ביום כ"ח באדר ב' תש"ל (4.4.1970) נפל באזור תעלת סואץ מכדור צלפים. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות במגדיאל. מפקד היחידה כתב במכתב תנחומים למשפחתו, בין שאר הדברים: "צבי – מפקד, חייל מצטיין, ישר וירא שמים, אהוב על חייליו ומפקדיו, מסור עד אין קץ לאנשים שתחת פיקודו. נוהג היה להתנדב וליטול על עצמו כל משימה, קלה כקשה, ולמלא אותה בצורה הטובה ביותר. כחייל, כחבלן וכמפקד, שימש תמיד דוגמא לרוח התנדבות, למסירות ולביצוע מושלם. הוא היה הרוח החיה בפלוגתו. לאחרונה התמנה כרב סמל בפלוגה, תפקיד שהפך אותו לאב לחיילים רבים, והללו כולם לא פסקו להלל אותו על הטיפול הטוב והמסור שטיפל בהם. כאדם מאמין שמילא מצוות קלות כחמורות תמיד מצא את הזמן והדרך לשלב את האמונה עם המצווה והעבודה. אין מלים לנחם הורים שכולים, אך ברצוני שתדעו כי לנו, לכולנו, אבד אח וידיד, לוחם אמיץ ומסור, שנפל תוך הגנה על היקר לנו ולו – המולדת". לאחר שנפל הוציאה משפחתו לאור חוברת לזכרו, בשם "מנחם הי"ד", ובה תולדות חייו ודברי הערכה של מוריו ומחנכיו, שכניו וקרוביו; כן הוקמה קופת גמ"ח הנקראת על שמו: "גמ"ח קרן צבי-מנחם".
