איבניצקי, דויד

בן פנינה ומנוס, נולד ביום כ"ב בתמוז תרפ"ד (24.7.1924) בעיר וינה, אוסטריה, להורים אמידים. היה ילד עירוני, בעל המצאות ואהוב על סביבתו. את חינוכו קיבל בבית-ספר עממי ממשלתי ובגימנסיה עברית והיה חבר תנועת-הנוער של בית"ר. בהיותו בן 14, עלה עם קבוצה של "עליית-הנוער" אשר נשלחה לדגניה א'. בקבוצה עבד בנגרות, מצא מיד את מקומו ואופקים חדשים נפתחו לפניו. משפרצה מלחמת-העולם עז היה רצונו להצטרף ללוחמים בנאצים. בגלל גילו הצעיר לא נתקבל לצבא, אך הוא עקף את המכשול הזה והיה לחייל. ב- 1941 גויס לגדוד הראשון של ה"באפס" ועם הקמת הבריגדה היהודית שירת בה בדרגת קורפורל ומילא בכשרון שליחויות נועזות – בהעפלה וברכישת נשק. בשנת 1946 השתחרר מהצבא הבריטי וחזר לארץ, אל קרוביו המעטים, לאחר שנודע לו כי כל משפחתו בווינה הושמדה בידי הנאצים. רק כשנה הספיק לחיות חיים אזרחיים, אך גם בתקופה זו ניהל קורסים רבים ואימן את חבריו לאחוז בנשק. בקיץ 1947 נשלח לתחנת- הנוטרים בחולון ושימש שם בתפקידי שמירה שונים. בייחוד היה פעיל בהגנת שיירות. "אין להשלים עם כך שהדרך תהיה פרועה" – היה אומר לחבריו, שכינוהו "מלך הכביש". ביום י"א בשבט (22.1.1948) יצא משמר שמנה שבעה נוטרים בטנדר פתוח מחולון כדי לבדוק את הכביש לירושלים ולאבטח מעבר שיירה. סמוך לכניסה ליאזור מצאו את הכביש חסום ונתקלו באש ממארב ערבי. הטנדר נפגע ועלה באש, הנוטרים נאלצו לנטוש אותו, תפסו מחסה בצד הכביש ונלחמו נגד כוחות עדיפים עד שנפלו כולם, ודויד ביניהם. דויד הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן. הניח אחריו אישה. ליד המקום שהשבעה נפלו בו, על אם הדרך, ניצב כיום גל-עד לזכרם. על חורבות הכפר יאזור הוקמה עיירת העולים אזור (כיום מועצה מקומית) ובה בית-ספר ממלכתי-יסודי "השבעה", המנציח את זכרם. מדי שנה, ביום נופלם, נערך בבית-הספר טקס לזכרם. מעט מזרחה משם, מעבר למחלף השבעה (אף הוא על שמם) – הוקם מושב משמר השבעה על שמם, ובו אנדרטה לזכרם ולזכר בני המושב שנפלו במערכות ישראל. רחובות המושב קרויים על שמות השבעה