בן מזל ויצחק, נולד ביום כ"א באייר תשל"ו 21.5.1976)) בקרית שמונה, בן בכור להוריו, שהביא שמחה רבה עם הולדתו. כבן יחיד, קיבל כל שחפץ ואביו נהג לפנקו במתנה בכל יום עם שובו מעבודתו. תומר היה ילד שובב ומלא חיים, שאהב לשחק במכוניות, ובגיל ארבע כבר זיהה את כל סוגי הרכב. תומר גדל והתחנך בקרית שמונה, למד בבית-הספר היסודי "מצודות" ובבית-הספר התיכון על-שם דנציגר. הוא היה נער חברותי, אהוב ומקובל, שהיה מוקף תמיד חברים וחברות רבים והרבה לבלות איתם. באוקטובר 1994 התגייס תומר לצה"ל, ובתום אימוני הטירונות בבה"ד 7 עבר קורס מפ"טים (מחסנאי פקיד טכני). תומר הוצב כמפ"ט בפלחי"ק 358 בחטיבה 188. מפקדיו וחבריו ליחידה מספרים כי תומר בלט תמיד מכולם, היה דומיננטי ומנהיג אמיתי. כולם ידעו שכל מי שמתמודד עם בעיה יכול לפנות לתומר ולקבל תמיכה וחיוך גדול ומעודד. תומר ייזכר תמיד בחיוכו הרחב, שנישא על פניו באורח קבע ובעיניו הנוצצות המביטות בך ברוך ממעל, מגובה של 1.85 מטר. כאשר התפנה תפקיד הרס"פ בפלוגה היה ברור למפקדיו שתומר הינו המתאים ביותר לתפקיד זה. ביום כ"ח בתמוז תשנ"ז 2.8.1997)) כחודש וחצי לפני שחרורו נהרג תומר בתאונת-דרכים שאירעה בצומת אריאל כשהיה בדרכו לתל אביב לבילוי עם חברתו. סמ"ר תומר אטיאס הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בקרית שמונה והוא בן עשרים- ואחת. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות – אתי ואור ואח – אבירם. בתעודת הערכה שהגיעה לבית הוריו של תומר כמה ימים לאחר נפילתו, ונכתבה לקראת שחרורו, ללא קשר לתאונה, תוארו תכונותיו של תומר על קצה המזלג: "מסייע ועוזר לזולת, בעל כושר עבודה עם קהל, בעל כושר מנהיגות, בעל מוסר עבודה גבוה, יוזם, אחראי וחרוץ." יוסי שגב, מפקדו של תומר, כותב: "תומר, קשה לי לחשוב ולכתוב עליך בלשון עבר. הרבה חיילים עברו תחת פיקודי במשך השנים, רק מעטים מהם היו גם חברים. אתה, תומר, במהלך השירות המשותף שלנו בחטיבה 188 הפכת לחבר. תמיד ידעתי שאני צריך רק לבקש כדי שהדברים יהיו… והם תמיד היו בצורה הטובה ביותר. אבל מעבר לעבודה והעשייה היומיומית הקשה והשוחקת, גם ידענו לעשות דברים אחרים שחברים עושים ולא חייל ומפקד. ידענו לצחוק יחד, לבלות יחד ו'לרכל' יחד על כל הבנות, כי תומר ידע לשלב עשייה ועבודה קשה עם בילוי והנאה. אני יכול להבטיח לך תומר כי את פניך היפים והצוחקים (כל הזמן) אני אזכור תמיד. פגשתי את משפחתך, תומר, ועכשיו אני מבין במה היית גאה תמיד. קשה לנחם משפחה כאשר היא מאבדת בן, אבל זיכרונות, הדברים שאתה הספקת לעשות, תומר, יקלו בוודאי, ולוא מעט על הכאב. אני מבטיח לך, תומר, שאשמור על קשר חם עם המשפחה הנפלאה שלך. לסיום, תומר, אני מקווה שאכן צודקים אלה המאמינים כי אחרי העולם הזה אנו עוברים לעולם הבא, כי אז ללא ספק, בבוא היום, אנו ניפגש ואני אוכל לחבק אותך חיבוק חברי וחזק וביחד נלך לבשל ארוחה טובה באמצע הלילה, כמו שנהגנו. להתראות, יוסי." טליה, חברה של תומר מהפלוגה, כותבת: "איך ביום אחד מכל השנה/ יום שתוכנן לבילוי, יום של הנאה/ הפך בשבריר שנייה ליום של כאב, יום קודר/ יום שכולם נפגשו בנקודת המשבר//. הציפורים צייצו, השמש זרחה/ מבחוץ זה היה יום נפלא/. אך מבפנים הגיחה המועקה/ כאב עצום, חרדה עמוקה//. אז איך זה, שואלים כולם/… דווקא תומר, למה דווקא הוא נקטף/? בחור צעיר שלא הספיק לטעום את טעמה/ של עוגת החיים המעוטרת/, שרצה להגשים חלומות שהשתקפו מתוך/ מראת המציאות שתמיד נשברת//. למה עקרת שורש חיים שעדיין לא התפתח, אלוהים/? אנא הסבר לנו אתה את סוד החיים./ עכשיו הוא לא איתנו, הוא שוכב שם לבד בין אבן ואפר/ ואת הכאב לא נצליח להשיל מליבנו/, שמותו אותנו שבר."
