אטאלי, דוד

בן אריאלה ופרנסיס אליהו, אח צעיר למיכאל ויגאל. נולד ביום י"א בשבט תשל"א (6.2.1971) בצרפת, ועלה ארצה עם משפחתו לירושלים. דוד החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "אגרון", המשיך בבית-הספר התיכון "סליגסברג" במגמת אלקטרוניקה וסיים בבית-ספר אקסטרני. דוד היה בחור גבוה וחסון, חייכן ונעים, שאהב לשחק כדורסל ולרכב על אופנוע. בתחילת אוגוסט 1989 גויס דוד לצה"ל ולמרות רצונו התקיף להתגייס לצנחנים הוצב למשמר-הגבול וגמר את הטירונות כחניך מצטיין. מאוחר יותר סיים בהצלחה קורס מ"כים. מפקדיו העריכו את כושר החשיבה שלו ואת יכולתו לעבוד בצוות וראו בו בחור רציני, יוזם, אחראי, מסור ובעל משמעת עצמית, חייכן, שנעים לעבוד לצדו, אהוב ומקובל על סביבתו וניתן לסמוך עליו שיבצע כל משימה על הצד הטוב ביותר. לאחר שחרורו מצה"ל עבר להתגורר בתל אביב ועבד כקבלן שיפוצים. החל מחודש יוני 1993 עבד כמאבטח ביחידה לאבטחה היקפית ברשות שדות התעופה. את שירות המילואים עשה בגדוד הגנה מרחבית של פיקוד דרום. ביום ה' בניסן תשנ"ו (24.3.1996) נקרא דוד לשירות מילואים. בעת שעשה דרכו ליחידה, כשהוא רכוב על אופנוע, נהרג דוד מפגיעת אוטובוס שלא ציית לאור אדום ברמזור. דוד הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. הוא הועלה לדרגת רב"ט לאחר מותו. בן עשרים וחמש היה דוד בנופלו. הותיר אחריו הורים ושני אחים. במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקד הגדוד בו שירת: "דוד הגיע אלינו לפני כשלוש שנים לשירות מילואים ביריחו. מיד ראינו את הרצינות שבו ואת הרצון לעשות דברים כמו שצריך. דוד היה גבוה, ראש אחד מעל כולם, תמיד עם חיוך על הפנים, מוכן לכל משימה שצריך לבצע. בשירות המילואים האחרון, לפני כשלושה חודשים, החליף דוד, למשך תקופה מסוימת, את הרב-סמל הפלוגתי. ראיתי אותו בעבודתו המסורה ואת דאגתו לחיילים. חשבתי בלבי, 'הנה מצאתי לי בחור שיוכל לשמש כרב-סמל גדודי', אבל דוד הלך כל כך מהר עד שאפילו לא הספקתי לשתף אותו ברעיונותיי."