אזרן, מוריס

מוריס, בן אלגרה וניסים, נולד ביום ט' באדר א' תשי"ד (12.2.1954) בקזבלנקה שבמרוקו. בשנת 1958 עלתה משפחתו לישראל והתיישבה באשדוד. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "רמב"ם" באשדוד ואחרי-כן למד בבית-ספר תיכון מקיף דתי, במגמת פקידות. לאחר שתי שנות לימודים בבית-ספר זה, החל לעבוד כעמיל מכס בנמל אשדוד. מוריס היה בחור עליז וטוב-לב. הוא הקים לעצמו חוג רחב של חברים, שקשר עמם קשרים הדוקים והיה משתף אותם בתכניותיו ובמחשבותיו. הוא נהג להציב לעצמו אתגרים, שלעתים נראו קשים מכפי כוחו, אך בכוח רצונו העז הצליח להתגבר על המכשולים והיה מביט בסיפוק ובגאווה בהצלחותיו אלו. מוריס היה בעל תכונות של מנהיג מלידה. הוא ריכז סביבו את חבריו וניצב תמיד במרכז הפעולות, התווה את הדרך בה הלכו, המריץ ודרבן לעריכת מפגשים חברתיים ותחרויות ספורט. מעולם לא קיבל דברים כמובנים מאליהם. הוא היה סקרן לדעת מה מקורן של ההוראות שנתנו לו ומדוע עליו לנהוג בדרך זו ולא בדרך אחרת. הוא רצה לרדת לעמקם של דברים, לגלות את הסיבות והמניעים המסתתרים מאחורי כל החלטה ולכן היה מרבה לחקור ולשאול את מוריו ואת חבריו שאלות באותם תחומים שהתעניין בהם ושאף להעמיק את ידיעותיו. הגם שלמד בבית-הספר התיכון רק שנתיים, זוכרים אותו המורים והתלמידים כאחת הדמויות המיוחדות בבית-הספר. מוריס היה חבר בתנועת הנוער "בני-עקיבא" והיה מן החברים הפעילים בסניף התנועה במקום מגוריו. הוא היה ספורטאי מצטיין, בעיקר בשחייה ובכדורסל ונמנה דרך קבע עם סגל קבוצת הכדורסל של "אליצור". הוא הקדיש זמן רב לריקוד, במיוחד לריקודי עמים, והיה חבר בלהקת מחול. מוריס היה ידוע באהבתו לארץ-ישראל, לנופיה ולשיריה. הוא אהב להאזין לשירים עבריים ישנים וטובים. הוא הרבה לטייל ולסייר ברחבי הארץ, ורק מעטים היו המקומות שכף רגלו לא דרכה בהם. בעיקר הרבה לתור את מדבריות יהודה וסיני. מוריס גויס לצה"ל בתחילת מאי 1972 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות עבר קורס תותחנות ונשלח לשרת בגדוד טנקים בגזרה המרכזית של תעלת-סואץ. הוא היה חייל מסודר וממושמע, איש-צוות למופת, שהתגאה בתפקידו ובחיל שבו שירת. במלחמת יום-הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה בסיני. מוריס נהרג ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973) בפריצה אל "החווה הסינית". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין באשדוד. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. הוריו וחבריו לספסל הלימודים הקימו אנדרטה לזכרו בבית-הספר בו למד; כמו-כן הוצא לאור עלון ובו דברי חברים על דמותו.