בן אברהם ופאני. נולד ביום י"ט בתשרי תשי"ד (28.10.1953) בבאר-שבע. למד בבית-הספר היסודי 'מצדה', המשיך וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון המקיף ג' במגמה של מסגרות. רמו היה חבר חוג הפעילים של מועדון 'מרגליות' שבבאר-שבע, עסק בו בעיקר בענף הכדורגל והגיע בו להישגים ניכרים. הוא נמנה עם סגל הכדורגלנים של מועדון 'גור אריה'. בני-משפחתו קראו לרימונד בשם-חיבה 'רמו', אך דבקו בו כינויים נוספים כגון: 'עשרים', 'יתושי', 'פשוש', 'פספוס' – בזכות היותו נער צנום וזריז. אבל בגוף הקטן שכנה נפש עשירה. במזגו הנוח ובחיוכו המקסים ידע רמו לשבות את לבבם של חברים רבים וגם את הערצתן של הבנות שבסביבתו. הוא היה איש רעים ואיש-שיחה מיוחד במינו, וחבריו דבקו בו בידידות שופעת-אהבה. את אשר נתן רמו לבני-משפחתו ולידידיו רבים – נתן בשפע ובאורח טבעי, בשקט ובענוה, בלא להבליט את תרומתו ובלא לבקש גמול כלשהו. מספר חברו – רפי: "התכונה היפה ביותר שגיליתי ברמו היתה הפשטות. הוא היה פשוט בהתנהגותו, פשוט בדיבורו ובמחשבתו. מעולם לא התחכם או 'התפלסף'. תכונתו הבולטת ביותר והגלויה לעין היתה העליזות וחדוות-החיים. חוש-הומור נדיר היה לו, בעזרתו השרה על כל הסובבים אותו אוירת שמחה ועליצות. לעתים נדירות גילה כעס או רוגז. בכל מקרה שנתקלתי אנוכי, או נתקלו חבריו, בקושי כלשהו – מיהר רמו לעזור, להרגיע ולהסביר. רגעים קשים רבים הצלחתי לעבור בקלות יתרה בזכות עזרתו המעשית והנפשית. הוא היה מסוגל לוותר על כרטיס-נסיעה שקיבל, או על כל דבר אחר, כדי להעניקו למי שנזקק לו באותו רגע. וכל-זאת עשה מתוך אהבה ורצון כן לעזור". רמו גויס לצה"ל בפברואר 1972. סגולותיו עתידות היו להתגלות במלואן, משהתחיל ללבוש בגאוה ובאושר את מדי-צה"ל. הוא הפתיע את חבריו כאשר חזר מחופשתו הראשונה והכריז, כבדרך-אגב, כי הוא ה'פספוס', התנדב לסיירת 'חרוב'. כאשר הזהירו אותו מפני האימונים המפרכים, שיהיו מעתה מנת-חלקו, הניד ראשו בחיוך ובתנועת-ביטול. ואומנם, הוא גילה באימונים סבילות ותושייה, שהפליאו את חבריו הטירונים, בריאי-הגוף והגברתנים. לא היה תרגיל או משימה שרמו לא ביצע במדוקדק, ועם-זאת מצא בעצמו גם כוחות נפש וגוף לסייע לחברים נחשלים. וכך – הנער הצנום, שעל תווי-פניו הילדותיים עדיין שפוכה היתה מבוכה שבביישנות, הפך כבמטה-קסם ל'פיטר' מאומן ואמיץ-לב. מפקדיו וחבריו לנשק למדו עד-מהרה לדעת כי על 'הילד' הזה אפשר לסמוך בכל עת מבחן. בתום הטירונות עבר רמו קורסים שונים: צניחה, מפעילי-'מרבל', מ"כים, מש"קי-מודיעין. בעקבותיהם הועלה לדרגת סמל. מבחנו הגדול בצבא היה במלחמת יום-הכיפורים. החברים, שהיו קרובים אליו בגיא- ההריגה של אותה מלחמה, יודעים לספר רבות על מעללי גבורתו. אחד מהם מעיד: "עם תרמיל עמוס ררנ"ט ראינו אותו שקט ובוטח בתוך הסערה הנוראית של העיר סואץ – חומק בחיוך שובבני-נצחי מצבת המוות באותו אי-רפאים… בתוך מלכודת האש הצולבת שיגר את הררנ"טים בדייקנות מופתית ותוך גבורה עילאית… אנו, חבריו הטובים, שראינו אותו בחיילות-שיא משכמו ומעלה הענקנו לו ציון-לשבח". חבר אחר מספר כיצד איים חייל מצרי בבזוקה שלו לחסל את הצוות של רמו וחבריו מטווח של מטרים ספורים. ברגע האחרון ממש, מבלי לאבד את עשתונותיו הפעיל רמו את הררנ"ט, שהיה הנשק האישי שלו, וכך הציל את חיי כולם. כאשר חזר רמו לביתו, בתום המלחמה, ניכרו על פניו אותות המאורעות הקשים ומראות הזוועה שחזו עיניו, וזכר החברים, שנפלו בזרועותיו ממש, העיק עליו. לבסוף התאושש והרוח הטובה של הומור ושמירת המורל שבה אליו. עם תום שירותו הסדיר נעתר רמו להפצרות מפקדיו והתנדב לשרת שנה נוספת בצבא- הקבע. עתה היה סמל-ראשון בחיל-המודיעין, וגם תפקיד זה מילא, כדרכו, ביסודיות ובחדוה. כפי שמעיד אחד מחבריו, היה גם עתה רמו "מלא חן נעורים, יפה-נפש, רגיש וטוב, והעביר לחבריו שיעור בחיים שמחים ועליזים". ביום ז' בשבט תשל"ו (9.1.1976) נפל רמו בעת מילוי תפקידו בסיני. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבבאר-שבע. השאיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. מפקדו של רמו כתב להורים השכולים: "סמ"ר רימונד ז"ל היה חייל מצוין, חבר נאמן, מסור ומקובל על כל החיילים והמפקדים ביחידה. יושרו האישי, אורח מילוי תפקידו ודמותו הם סמל ומופת לחבריו ולמפקדיו". והוסיף מפקד הפלוגה: "כשראיתי את רמו לראשונה – צנום ורזה – התקשיתי להאמין שיגמור את כל שלבי האימונים הקשים ביחידת הצנחנים. קשה היה לדבר על רמו כעל לוחם. אך הוא התגבר היטב על הקשיים והיה לאחד מעמודי-התווך של היחידה. למבחן התייצב בצניעות רבה. הוא מילא את המוטל עליו ולמעלה מזה תוך מסירות אין-קץ. רבים מחבריו חבים לו כיום את חייהם". משפחתו תרמה ספר-תורה לזכרו לבית-הכנסת שבשכונתו. כן רכשה המשפחה מדים לקבוצת הכדורגל שנקראה על-שמו. חבריו תרמו לנטיעת עצים על-שמו ביערות הקרן הקיימת לישראל.
