אזולאי, ערן
בן אליס ומקסים. נולד בנתניה ביום י"ד בניסן תשל"ו (14.4.1976), בן בכור למשפחה בת ארבעה ילדים. ערן למד בבית-הספר היסודי "מסילות" בנתניה והיה בצעירותו חניך תנועת "דורה טף". את לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר התיכון הדתי למדע ולטכנולוגיה "שפירא" במגמת חשמל ואלקטרוניקה. ערן היה תלמיד רציני ומתמיד, עמד בדרישות הגבוהות שהציבו בפניו הלימודים ונחשב לתלמיד מבריק ומצטיין. הוא נהג להתנדב ולסייע לזולת ובעיקר הקדיש מזמנו לילדים שנזקקו לעזרה לימודית. בתקופת בגרותו היה חניך תנועת "תן יד" – תנועת נוער שפעלה בשכונת דורה, מקום מגוריו. הוא אהב לצייר ובייחוד צייר קריקטורות, אהב ספורט, והרבה לרוץ ולשחק כדורגל. היה משחק בשכונה ובבית-הספר ואף כאן התגלתה יכולתו המצוינת וביצועיו המעולים בהבקעת השערים. מי שהיה הרב של בית-הספר התיכון ומחנכו ארבע שנים רצופות, כתב: "…זכיתי תמיד לראותו עולה ומתעלה, וכל עילויו לא היה אלא משל עצמו – דאג ועמל על התפתחותו והתעלותו האישית ללא הרף. היה המעולה שבבית, קשור להורים ובייחוד לאמו. … נתעלה בחצרו – דאג לכולם בשכונה, ונעלה בעירו, שהיה קשור לכל חבריו קשר של אהבה ואחווה ותמיד עם החיוך המתוק שהעלה על שפתיו…". חדור מוטיבציה, התגייס ערן לצה"ל באוגוסט 1994 והתנדב לשרת בחטיבת גולני. השירות בגולני היה חשוב לערן והוא הפגין בבית ובין החברים גאוות יחידה. לאחר שסיים את הטירונות ואת האימון המתקדם יצא לקורס חובשים קרביים, חזר ליחידה והצטרף כחובש לפעילות המבצעית השוטפת בחטיבה. שאיפתו הגדולה היתה לקבל תפקיד של חובש פלוגתי. בגדוד כינוהו חבריו "השולף". ביום י"ט בתשרי תשנ"ו (13.10.1995) נפל ערן בקרב בלבנון, בהתפוצצות מטען חבלני. בן תשע עשרה היה בנופלו. ערן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה. הניח אחריו הורים, שני אחים – חן ואדם ואחות – פאני. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. ערן ידע שאמו אינה יודעת מרגוע כאשר הוא משרת בלבנון, ועל כן נהג להתקשר הביתה בכל הזדמנות. שעות ספורות לפני שהתפוצץ המטען הקטלני שוחח ערן עם אמו וכרגיל, ביקש להרגיעה: "אל תדאגי, אמא, אצלי הכול בסדר." ביום הכיפורים יצא ערן לחופשתו האחרונה בבית. בבית הכנסת "ישמח ישראל", שנהג להתפלל בו, ביקש לשמש חזן ותקע בשופר. "בקשתו היתה לא שגרתית. היום, כשאני מביט לאחור, אני מבין, שערן למעשה נפרד מהמתפללים", סיפר מתפלל בבית הכנסת. סיפרו חבריו: "…ערן התפלל בדבקות גדולה, ותקע בשופר כל כך חזק… הוא תקע בשופר כל כך יפה, אבל אלוהים, שאליו מכוונות התפילות, לקח אותו. איזה ילד טוב הוא היה, הילד הכי טוב בשכונה…" במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם ערן, עמד בימים אלה לסיים את מסלול הלוחם בחטיבת גולני, אשר מהווה את הפרק הראשון בשירותו הצבאי. …ערן היה חייל מקצועי בכל תחום בו עסק, הן כלוחם והן כחובש. הוא אהב את תפקידו והשקיע בו את כל מרצו. דמותו השקטה אך הדומיננטית במחלקה היתה סמל ומופת לכל חיילי המחלקה והפלוגה". המוטיבציה שלו דחפה קדימה רבים אחרים. ערכיו כאדם היו בולטים מאוד והעידו על חינוך ערכי אותו קיבל בבית ואותם הביא לצבא. "…תרומתו לפלוגה היתה גדולה וחסרונו יורגש מאוד." כתבו חבריו לפלוגה: "היית חייל לדוגמה,/ גם כשהיה קשה לא אמרת מלה./ ועכשיו, מה שנותר לנו ממך זה רק דמעה – / דמעה על חייל של גולני / דמעה על חבר אח ורע / דמעה על אדם שרצה בסך הכול רק לעזור./ …" בית-הספר התיכון למדע ולטכנולוגיה "שפירא", בו למד ערן, הוציא לאור חוברת לזכרו.
