בן דניאל ושושנה. נולד ביום כ"ח בתמוז תשל"ו (26.7.1976) בתל אביב והיה לגאוות המשפחה. בילדותו, נאלץ להתמודד עם בעיות בריאותיות שסיכנו את חייו ושהה תקופות ממושכות בבתי חולים, עד שנמצאה תרופה למחלתו. משפחתו העתירה עליו תשומת לב רבה, חום ואהבה. בשנות חייו הראשונות חי בבת ים, שם החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "גבעתי". כשהיה אמיל בן עשר עבר עם משפחתו לאילת. כעבור שנה התגרשו הוריו ואמיל עבר להתגורר עם אביו, אחיו ואחותו. יחד עברו תקופה קשה, אולם אמיל התגבר על הקשיים והיווה משענת לאחיו. הוא למד בבית- הספר היסודי "הרי אילת" והמשיך לחטיבת "אורט" בעיר. למרות ציוניו הגבוהים ולמרות שלא הוטל ספק בפקחותו, לא מצא את מקומו בין כותלי בית-הספר התיכון באילת, ובהגיעו לכיתה ט' ביקש לעבור לבית-ספר אחר. מאחר שלא נמצא באילת מוסד חינוכי נוסף, הביע את רצונו לעבור לבית-ספר חקלאי בשל אהבתו הרבה לטבע ולנופים. המקום שנמצא כמתאים ביותר היה הפנימייה בכנות, ואמיל עבר לשם. הוא התאקלם במקום במהירות והחל לפרוח. כבר בשנת הלימודים הראשונה בכנות נבחר למועצת התלמידים ובסיום השנה זכה בתעודת תלמיד מצטיין של השכבה, וכן בתואר "רפתן השנה". אהבתו לבעלי-החיים ניכרה לעין כול ואחד העגלים זכה לשאת את שמו. על אף שהיה רחוק מביתו וממשפחתו שמר אמיל על קשרים הדוקים עם אחיו ואמו אשר ראו בו דמות סמכותית. אמיל הצטיין בלימודיו העיוניים ובחיבוריו. את כישוריו המדעיים ביטא כשעסק במחקר אישונים וגדילה בפארק המדע בנס ציונה. גולת הכותרת של מחקרו היתה עבודת הגמר, אותה כתב במשך שלוש שנים, בהנחיית פרופסור ממכון ויצמן ואשר עליה קיבל תעודת הערכה מיוחדת משרת החינוך דאז, שולמית אלוני. נושא המחקר היה פיתוח זן של עגלות שיניבו יותר חלב בפחות מספוא. מחקרו עורר הדים רבים, נלמד בפקולטה לחקלאות ואף זכה להכרה בינלאומית – הוא נלמד ומיושם במספר ממדינות העולם השלישי. אמיל החל לתכנן את עתידו כווטרינר, ובמקביל היה פעיל מאוד בתחום החברתי. רוח ההתנדבות היתה טבועה בדמו והוא שימש כמדריך חבורות רחוב ברחובות, הרצה באגודת "אל-סם", עבר קורס עזרה ראשונה והתנדב במגן-דוד-אדום. אמיל ביקש ליצור מסגרת בילוי חיובית לבני נוער ותכנן לפתוח דיסקוטק באשקלון. הוא היה חבר בחוגי הסיירות של החברה להגנת הטבע וסיים בהצטיינות קורס מדריכים בחברה. כשהיה בכיתה י"א, נבחר אמיל לעמוד בראש משלחת של בית-הספר והצטרף לשש מאות תלמידים מצטיינים מרחבי הארץ, שנסעו יחד עם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל ועם השרה שולמית אלוני למסע בפולין, שכותרתו היתה "את אחי אני מבקש". בכיתה י"ב כבר התגבשה דעתו בענייני הצבא והוא הביע את רצונו להצטרף לאחת מן הסיירות המובחרות בצה"ל. לשמחתו, התקבל לגיבוש של סיירת הנח"ל והחל להכין את עצמו לקראת הגיוס: אימן את גופו ושיפר את כושרו הגופני. נהג לשחק כדורסל וכדורגל ואהב לרוץ. היתה לאמיל חולשה מיוחדת לג'ינג'יות. משהכיר את מיכל, התאהב בה ויחד בילו השניים בנעימים תקופה ארוכה. אמיל התגייס לצה"ל בתחילת חודש אוגוסט 1994 ועבר מסלול שבמהלכו השתלם בקורסים רבים. בין השאר, עבר קורס חובשים, קורס חבלנים וקורס מ"כים. לאחר שהוכשר כלוחם, עלה לשרת בלבנון. את רוב שירותו עשה במוצב "דלעת" וזכה לשבחים רבים ממפקדיו, אשר העריכו את מקצועיותו ונאמנותו. חבריו לשירות מספרים שנהג לעודד אותם ולסייע בידם, ובעת מסעות מפרכים היה מדרבן ומושך את חבריו המתקשים. חייו של אמיל ניצלו פעמיים, בתוך זמן קצר. הוא איבד כמה מחבריו ליחידה בהיתקלויות עם מחבלים בלבנון והצליח להציל את מפקדו ממוות. לאחר שירות ארוך ומסוכן בלבנון, וכאות הערכה על תפקודו, הוחלט לשלבו במערך ההדרכה ואמיל מונה למפקד כיתת טירונים. יכול היה להעביר את הזמן שנותר לו עד לשחרור הרחק מקו האש, אולם אמיל ויתר על המינוי והעדיף להישאר עם חבריו ולעלות עמם לחזית. היתה זו עלייתו האחרונה ללבנון. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם אמיל. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי באשקלון. בן עשרים היה בנופלו. הותיר הורים, ארבעה אחים – אסף, אריאל, אליעד ונתן-אל, ואחות – לביאת. אחיו, אסף, סיפר: "הוא היה הכול בשבילנו. שלושתנו היינו קרובים מאוד, אמיל היווה עבורי ועבור לביאת דוגמה, בשאיפה שלו למצוינות. אמיל תמיד התנדב, תמיד בלט ועמד בראש." דודו של אמיל, ספד לו: "הוא היה פייטר ואהב את האקשן… מה שעניין אותו, היה לתרום ככל שרק ניתן. בסוף תרמנו אותו למדינה". במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "אמיל שירת כחובש בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל, ותואר על ידי מפקדיו כחייל למופת, מקצועי ואחראי בביצוע תפקידו, תוך שהוא מפגין מסירות ונכונות לעזור ולסייע לסובבים אותו בכל עת." מפקד היחידה כתב: "אמיל, ששירת כחובש, אשר האמין בחשיבות תפקידו וידע להעניק יחס אישי לכל חייל שפנה אליו. תמיד התנדב לצאת בראש הכוח והיה נכון וראשון לכל משימה. אמיל תרם מניסיונו ומקצועיותו לסובבים אותו. בכל הזדמנות עודד וסייע לחבריו. אמיל יחסר לנו כאדם וכלוחם". העיתונות סיקרה בהרחבה את האסון ובין הכתבות שנתפרסמו תוארה גם דמותו של אמיל. אמו הנציחה את זכרו בהכנסת ספרייה תורנית על שמו לבית הכנסת "בית יעקב" בבת ים, וכתבה לו דברי פרידה: "אדם לתפארת ובן אוהב אתה ועכשיו נעתקו השמים, ואתה על האדמה מונח, דמך זועק מעלה, הים שותק, הכול שותק".
