אזולאי, אורי

בן מטילדה ומשה. נולד ביום כ"ד בחשוון תשל"א (23.11.1970) בקרית שמונה. אח תאום לאורלי, אליה היה קשור במיוחד. הולדת התאומים הפיצה אור חדש בבית ההורים, שרק שנה קודם לכן שכלו את בנם הצעיר, יעקב, לאחר מחלה. אורי גדל, התחנך ובגר בקרית שמונה. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי "המגינים" והמשיך בתיכון "דנציגר" בעיר. כבן למשפחה בת אחת עשרה נפשות למד להסתפק במועט ולהפיק את המיטב ממה שיש, והתבלט בצניעותו. אורי העריץ את אביו וספג ממנו את ערכי אהבת הארץ והזולת, אותם מימש בחייו ואף הנחיל לאחרים. אורי היה נער פעלתן שהקדיש לילות כימים לחיזוק הגוף וללימודים. הוא הצטיין בשני התחומים והאמין כי הדרך לשלמות משלבת גוף ונפש. במסגרת ענף האתלטיקה הקלה היה רץ למרחקים ארוכים, השתתף בתחרויות איזוריות וארציות ואף במרתונים. בגיל ארבע עשרה גילה את הרוגבי, אותו ספורט נוקשה המצריך מהירות, כוח ומידה לא מבוטלת של אינטליגנציה. אורי הצטרף לקבוצת הרוגבי של הגליל העליון והפך לאחד מעמודי התווך שלה. עד לגיוסו לא החמיץ אימון או משחק. לימים, כשחסרו שחקנים והוא כבר חייל, הזעיקו אותו מקצות הארץ להשלים את הרכב הקבוצה, ומיד אחר כך היה חוזר לבסיסו. בחופשות, עבד אורי עם אביו במטעים של חוות הניסיונות. העבודה הפיסית הקשה, שכללה פריסת צנרת השקיה וקטיף בחודשי הקיץ החמים, לא הרתיעה אותו והוא גילה חריצות, נמרצות וכוח רב. על אף חוסנו הגופני היה אורי אדם רגיש ואהב לכתוב, בעיקר שירה. היתה לו יכולת להביע בשיר את תחושותיו והרגשותיו בפשטות, בחוכמה ואף בהומור. מתוך יומנו: "אדם כמוהו כסלע / מחלומות אין ספור לבבו מבקש לבקוע / ומבפנים לבבו כבר נשבר / ויראו כל הברואים / כן גם סלעים נשברים". אביו סיפר על רגישותו: כשאורי היה בא הביתה לחופשה, היה מתיישב לידי ומרכין ראש. הבן שלי, מטר שמונים גובה, עם עוצמה של אריה, היה יושב ונותן לי ללטף לו את השיער". במחצית חודש אוקטובר 1988 התגייס אורי לצה"ל. בתחילה הצטרף לקורס טיס, אולם מיד כשנודע לו על קבלתו לסיירת מטכ"ל, עזב את הקורס והצטרף ל"יחידה", "כדי להישאר עם הרגליים על הקרקע", לדבריו. תקופת שירותו בסיירת מטכ"ל עלומה ואסורה לפרסום. אורי של אותה תקופה הפך מילד עליז ותעלולן לברנש מסוגר, שאינו שש לדבר על שירותו הצבאי ואינו מנדב פרטים על פעילותו. חבריו ספרו כי גם ביחידת עילית זו בלט בעוצמתו, בפיקחותו ובנחישותו לבצע כל משימה, ואף הקשה ביותר. בטרם סיים את שירותו הסדיר נשלח לקורס קצינים וחזר ליחידה כמפקד צוות. באותה תקופה החלה רצועת עזה לגעוש. אורי, שהבין כי הפעילות העיקרית מתרחשת ברצועה, ולמרות אהבתו לסיירת מטכ"ל ולאנשיה, החליט לעזוב את היחידה ולהצטרף ליחידת המסתערבים "שמשון" כמפקד פלוגה, באומרו: "אני רוצה לשרת היכן שבאמת צריכים אותי". מפקד "שמשון", שקיבל את אורי ליחידה, סיפר: "קלטתי שיושב מולי מישהו מקליבר לא שגרתי – אגדה בחייו…". באחד הראיונות העיתונאיים שנערכו בהקשר לפעולותיה של יחידת המסתערבים, התבטא אורי: "אני יודע שאני עלול למות ואני מוכן לזה". בראיון אחר הוסיף ואמר: "אנחנו מקצוענים, אנחנו לא חיילים שנבהלים מזריקת אבנים ופוגעים בילד או בנער שזורק אבן. אנחנו יודעים לחדור בין אלו מבלי לפגוע בהם ולהוציא את המחבל שביניהם". כך נחשף פן נוסף באישיותו של אורי – מפקד נועז הדואג לחייליו, עומד בראשם ומחנכם לאנושיות ולמתן יחס הוגן לאוכלוסייה המקומית. אורי היה שותף למבצעים רבים ברצועת עזה והצליח עם צוותו ויחידתו לשים יד על מבוקשים ומחבלים רבים. עם הפינוי מעזה התפרקה יחידת המסתערבים. אורי, ששמו הלך לפניו כקצין מצטיין ושזכה להערכה גם בדרגים הבכירים ביותר, החליט להתנדב לצנחנים ולשמש כמפקד פלוגה, מתוך רצון להיות קרוב ללוחמים ולפעילות. הוא ביצע תפקיד זה במשך שלושה מחזורים ברציפות. בתחילה פיקד על פלוגת טירונים בגדוד "פתן", שם היווה דוגמה אישית גבוהה וגילה אחריות אישית, מקצועיות ומסירות. לאחר שנהרג חברו, שהיה מפקד פלוגה, קיבל על עצמו אורי את הפיקוד והביא את הפלוגה לסוף המסלול. בתפקידו האחרון קיבל לידיו פיקוד על הפלוגה המסייעת בגדוד "צפע". הפלוגה, שסבלה מאבידות והיתה במצב ירוד, עברה תהליך של שינוי קיצוני. אורי, שהתנגד למסורת ולנהלים עליהם גדלה הפלוגה, התחיל לבנותה מחדש בדרך שונה. הוא הצליח לשקם את הפלוגה ולהובילה קדימה, לגבשה ולהופכה לפלוגת איכות. בראיונות עיתונאיים מספרים חייליו בהערצה כיצד תרם שתי משכורות למימון הקמת מועדון לחיילים. הם למדו להעריץ את יושרו, מסירותו ושאיפתו לשלמות, וכיבדו אותו כאב. אורי היה איכפתי, קשוב לחייליו, העניק להם תשומת לב ודאג לשלומם. תחת פיקודו מילאה הפלוגה את משימותיה ברמה של סיירת מובחרת. בסוף חודש נובמבר 1992 החל אורי לשרת בצבא הקבע. בד בבד עם שירותו בצנחנים נערך אורי לקראת יציאתו לקורס מיוחד ללוחמה בטרור בארצות הברית, המשך לקורס הממושך בו השתתף בעת שירותו ביחידת "שמשון". אחרי הקורס היה אמור להצטרף למסלול "אופ"ק", המיועד לקצינים מצטיינים, לצאת ללימודים אקדמיים מטעם הצבא ולחזור לעמדת פיקוד בכירה. כמי שגדל במשפחה ברוכת ילדים, שאף אורי להקים משפחה גדולה משלו, שתתגורר בחווה בנגב ותעסוק בחקלאות. ביום י"ב בחשוון תשנ"ז (24.10.1996), יצא אורי עם פלוגתו למארב, סמוך לעיירה הלבנונית עישייה ובאיזור מוצב "ברוש", בגזרה המזרחית של איזור הביטחון. אחד החיילים דרך על תיל ממעיד, אשר גרם להפעלת שרשרת מטעני נפץ. אורי והקשר, סמ"ר תום קרין, אשר הובילו את הכוח, נפגעו מאחור ונהרגו מיד. עוד ארבעה חיילים נפצעו, מהם שלושה קשה. אורי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקרית שמונה. בן עשרים וחמש היה בנופלו. הותיר אחריו הורים, חמישה אחים – אילן, גיורא, רונן, איתן וגדי ושלוש אחיות – אורלי, יעל והדר. אורי הועלה לדרגת רב-סרן לאחר מותו. שר הביטחון יצחק מרדכי, ספד לו: "אורי הוא מתפארת הבנים של קרית שמונה. אני זוכר את השנים הרבות בהן שירת ביחידות המיוחדות של צה"ל, תמיד במקומות המסוכנים. מדובר במשפחה לתפארת שכל בניה לוחמים". אל"מ בני גנץ, מפקד החטיבה, המשיך וספד: "יש לי בן, בן ארבע. כשהוא יגדל ויהיה חייל, אני רוצה שיהיה לו מפקד כמו אורי… בכל שנותי בצבא לא פגשתי אדם שמגלם בדמותו את האידיאל הזה, הן בתחום האנושי והן בתחום המקצועי. הוא היה מתחשב, מסור, מקשיב וחם, אבל בה בעת גם מקצוען נדיר. לוחם ברמה בלתי רגילה. שילוב כזה קשה למצוא. …לא היית איש של דיבורים, אתה היית איש של מעשה ואומרים עליהם, על האנשים הגדולים, שהם אנשים שמעשיהם רבים מאמירותיהם, ואתה, אורי, היית כזה – איש גדול באמת". במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "אורי שירת כמפקד פלוגה בגדוד 'צפע' של חטיבת הצנחנים, ותואר על ידי מפקדיו כקצין בעל יכולת פיקודית גבוהה, שבלט בכושר מנהיגותו, ושימש דוגמה לסובבים אותו בדרך בה פעל. אורי העמיד סטנדרטים של מצוינות לכל הבאים אחריו, והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחייליו כאחד". מפקד היחידה כתב למשפחה: "אורי היה מפקד מיוחד, אך קודם כל היה אדם וכך התייחס לחייליו ולמכריו, קודם כבני-אדם ורק אחר כך כחיילים. אורי השקיע את כל מרצו, את כל זמנו ולבסוף הקריב גם את חייו בדרך בה האמין. דרך מושלמת של אדם מושלם, אשר החיילים והמפקדים הזוטרים והבכירים למדו ממנה המון. בחדרו של אורי היתה כתובה המטרה: 'להוביל, ליזום, לשמש דוגמה ומופת – ולנצח'. ואכן, כזה היה אורי. הוא הוביל בכל אשר עשה, סחף אחריו בכריזמטיות את כולנו, מפקדים וחיילים כאחד. הוא יזם במישור המבצעי ובמישור הערכי ושימש דוגמה ומופת בכל אשר עשה. אורי היה מפקד נערץ, מפקד אשר יצר נורמות גבוהות ביותר בגדוד, טיפח דור המשך בכלל החטיבה, וכל זאת בדרכו המיוחדת, מתוך אהבה ודאגה לכולם – לחיילים, למשפחתו ולחבריו." לאחר מותו הוקמה עמותה להנצחתו אשר הקימה לזכרו בית כנסת. הקיבוץ הדתי הוציא חוברת זיכרון ובה קווים לדמותו של אורי, מכתבי חברים, מפקדים ופקודים. בעיתונות התפרסמו כתבות נרחבות ובהן עדויות של אישים, קרובים ועמיתים לשירות, המתארים את אישיותו המיוחדת של אורי ואת נסיבות מותו. נשיא המדינה, עזר ויצמן, סיפר: "פגשתי את אורי לפני שנה בשכם. הבנתי שהוא לא יצא הביתה יותר מחודש על פי החלטה שלו. מיד ביקשתי מקצין בכיר שיורה לו לצאת, ודרשתי שידווחו לי". משפחתו של אורי קיבלה מאות מכתבים אחרי נפילתו. רבים מהכותבים היו אנשים שלא הכירו את אורי בחייו, אך למדו להעריצו מקריאת הכתבות שהתפרסמו אודותיו. מתוך המכתבים: "היום, כמפקד מחלקה, אני מצדיע לאורי על כך שהוביל דרך חדשה של 'גידול' לוחמים: לא עוד אטימות, קשיות לב ו'ראש קשה'. איך אמרת? – 'חיילי ילמדו דרך הראש ולא דרך הרגליים' …על אף הקשיים שבדרך התמדת וגידלת חיילים למופת". "האדם הצנוע כל כך, אשר עוצמתו הרוחנית והפיסית קורנת מבין שפתיו הן בדיבור והן בחיוכו. …איזה טוהר מידות אורי שידר לעבר כולם, ואיך ללא קול צעקה כמפקד ובצורה הרגועה, הבטוחה והפשוטה ביותר, הוא סחף אחריו את כולם. איזו גאווה זאת היתה לשהות במחיצתו…" "גרמת לי להרגיש שלהיות לוחם, לתרום למדינה, לבטחון העם, לתת מעצמך בכול, זה הדבר שנותן את הסיפוק הגדול ביותר שקיים עלי אדמות." "אם ארצה לסכם את תקופת שהותך בפלוגתנו בצורה הכי קצרה וממצה, ואתחייב בשתי מילים, אומר: רוח סערה! למה רוח? רוח, שכן באותה מהירות שהגעת אלינו, כך גם עזבת אותנו בפתאומיות. למה סערה? סערה, כי רק סערה חזקה מאוד יכולה בתקופה כה קצרה להשפיע ולהטביע את חותמה בצורה כל כך משמעותית…" משפחתו של אורי קיבלה תעודת הוקרה וכבוד מאת האלוף גדעון שפיר, ראש אגף כוח אדם בצה"ל, בה נכתב, בין היתר: "אורי ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו." (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)