אזולאי, אביאל עומרי

בן אליס ומרדוש. נולד ביום ה' בסיוון תשמ"ד (4.6.1984) בבאר שבע, אח לנטלי, שלומי ואדית. גדל בשכונה ד' בבאר שבע, למד בבית-הספר היסודי "אלומות", בבית-הספר לחינוך סביבתי, ובתיכון מקיף ד' בעיר. אביאל עומרי גדל והיה לצעיר אוהב אדם וטבע. בצניעות ובביישנות ידע להעניק אהבה אינסופית למשפחתו ולחבריו. "כמו הים שאהב," מספרת סיגל, בת דודתו, "המטרה שלו היתה תמיד האופק, עד הקצה, עד הסוף." השמחה שמעולם לא נמוגה מעיניו, החיוך שלא מש מפניו, הנתינה שלו, הרבה מעבר למצופה מנער מתבגר, ויכולתו לעודד, לתמוך, לעזור ולהוביל כשצריך – כל אלה איפיינו אותו ועשוהו אהוב מאוד על כל סובביו. אהבתו הגדולה של אביאל עומרי היתה נתונה לטבע. אהבה זו ליוותה אותו לכל אורך חייו, והתעצמה כשלמד בבית-הספר לחינוך סביבתי. מגיל צעיר גידל בעלי חיים וטיפח אותם. היו לו יונים שגידל בשובך, ציפורי שיר וסוס, עליו היה דוהר שעות במרחבי הנגב. בחודש אוגוסט 2002 התגייס אביאל עומרי לצה"ל, ושירת בבסיס אחסנה באזור הדרום. ביום א' בטבת תשס"ג (6.12.2002) נהרג אביאל עומרי בתאונת-דרכים בבאר שבע והוא בן שמונה-עשרה. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. ספדה לאביאל עומרי חברתו, לירז: "אומרים שאת הטובים לוקחים. הייתי רוצה שתהיה פחות טוב, ותישאר פה איתי…" כתבה טלי, אמה של לירז: "אני בטוחה שכמו שהיית יחיד ומיוחד בעולמות התחתונים, אתה כזה גם בעולמות העליונים… " דודו, חבר ילדות של אביאל עומרי: "עולות לי דמעות, כי אהבתי אותך באמת וקשה לי להשלים עם זה שנסעת לטיול ארוך, שלא תחזור ממנו." כותב מישל, אחד מחבריו: "הנר שלך תמיד דולק אצלי בפנים בלב, החיוך שלך, הקול הרם שלך, השירים שלך, הדיבור המקסים שלך. אתה מלווה אותי לכל מקום, בלילה וגם ביום, בטוב וברע."