אושמי, גיא

בנם של תמי ושלום. גיא נולד בישראל, בפתח תקווה, ביום י"ב בטבת תשמ"ג (28.12.1982). ילד רביעי במשפחה, אח של שגית, שלומית, שי וטלאור. גיא הגיע כמו מתנה, סיפרה אימו – תינוק יפה, רגוע ונינוח, שהתפתח ממש "לפי הספר". "היית תינוק נהדר שקט ויפה", כתבה האם תמי, "היית כל כך גאה על זכותך לחיות ולהתקיים". התפתחותו הנוחה הקלה מאוד על אימו, שכן האח שמעליו, שי, היה מאוד חולה מלידתו ודרש טיפול מיוחד ותשומת לב מיוחדת עד גיל שלוש. כשהיה גיא כבן שש שנים נולד אחיו טלאור. גיא קינא בו מאוד, ומאז הירבה במעשי משובה כדי למשוך אליו תשומת לב. עם השנים גיא קיבל באהבה את תפקיד האח הגדול, והירבה לעזור ולייעץ לטלאור בכול. גיא צמח במהירות, וכנער נאלץ לעבור ניתוח בפרק הירך עקב צמיחה מהירה מדי של הגוף. בניתוח הושתלה בו פלטינה, ואחר כך הוא בחר להשאיר אותה ולא להוציאה, כדי להרגיש מיוחד. בכלל גיא אהב להרגיש מיוחד, נהג להשתובב הרבה ובלי פחד. כך קרה שהוא שבר את המרפק בגן כשנפל מסולם, אך לא אמר דבר לגננת ורק אחרי שעתיים, כשזו הבחינה שגיא לא זז ממקומו, הוא פונה לבית חולים ועבר ניתוח וקיבוע. פעם, כשהיה בן תשע שנים, גיא קפץ מקומה שלישית אל תלולית חול. לא קרה לו דבר, מלבד זכייה בתשואות מחבריו ובכעס רב ממנהלת בית הספר. גיא נולד וגדל בפתח תקווה. הוא למד בבית הספר היסודי "שיפר" בעיר והמשיך לחטיבת ביניים "אחד העם". בכיתה י' עבר ללמוד בפנימיית "ויצ"ו הדסים" בשרון, אך אחרי כשנתיים שב לפתח תקווה וסיים י"ב בתיכון "גולדה". בכל שנות לימודיו גיא היה תלמיד טוב ואחראי, אם כי מאוחר יותר, בעת שירותו הצבאי, הצטער על שלא השקיע יותר בלימודים. גיא גדל להיות צעיר חכם ודעתן, מאוד בוגר לגילו, שמעולם לא היסס להביע את דעותיו וידע בדיוק מה הוא רוצה. הוא הירבה במחשבות עמוקות, סיפרה אימו, והשפיע רבות על סובביו. כך למשל ניהל שיחות נפש ארוכות עם אחותו שגית בנושא משמעות החיים – מדוע נולדנו, מדוע מתנהלים החיים בדרך מסוימת ומה תפקידנו בעולם הזה. בין גיא לאימו שררו יחסים מיוחדים שנבעו מאהבה גדולה. פעם, כשהאם תמי אושפזה בבית חולים, הגיע גיא בלילה לבקר ובלי להעירה עיסה את כפות רגליה, כפי שידע שהיא אוהבת. לא פעם, בשובו מחופשה או מהצבא, אהב גיא להתכרבל לצד אימו באומרו "תני לי להסניף אותך". האהבה המיוחדת הזו הייתה הדדית, סיפרה האם תמי: "הסבלנות ואורך הרוח שגיליתי כלפיך לפעמים גרמו להתמרמרות, אבל אני דבקתי בדרכי ולא נתתי לאף אחד להיכנס בינינו". גיא אהב לחבק, המשיכה וסיפרה אימו תמי, על כן היה אהוב על כולם: "החיבוק החם שלך המיס את כל מי שהיה בקרבתך. אם זה היה חיבוק הפרידה מכל החברים בכל פעם שרק נסעת לשבת הביתה, והתפלאתי על הטקסיות הזאת … אבל בעצם כשראיתי את דודך משה זורח מתוך אושר בזמן החיבוק שלך הבנתי הכול ולא הייתה מאושרת ממני. את דודה טלי הקטנה חפנת בתוכך, דודה אורה כמו שאתה יודע הייתה ממש מאוהבת, ודוד אבי בהערצה לך על השכם טפח … ידעת לחבק גם את חברותי, ובגילנו הקשיש חיבוק של עלם צעיר וחסון עושה לנו קליק בלב". גיא בגר להיות נער אדיב ונדיב, טוב לב ואוהב לעזור לכל מי שנזקק. תמיד דאג לאחרים לפני שדאג לעצמו, והירבה לעזור לכול. כך במשפחה, בתיכון ובהמשך בצבא. חברים סיפרו איך פעם, בטיול של כיתה י"א, התקשו חלק מהתלמידים בטיפוס על הר. גיא, שתמיד שמר על כושרו הגופני הגבוה, עלה וירד בהר מספר פעמים, כשבכל פעם עזר לחלק מהתלמידים ואף לצוות המורות. שכנה של המשפחה סיפרה איך לא פעם ראה אותה גיא עם חמשת ילדיה ועם כל הקניות, ואף אם מיהר מאוד עצר, סייע לה להעלות הכול הביתה ואז המשיך בדרכו. גיא אהב חברים, וכדברי אימו – חי את חבריו. בהיותו בפנימייה, וכך גם בשנים הבאות, הוא נהג לארח את חבריו בביתו, ואז הוא עצמו ישן על הרצפה ולחברים נתן את מיטתו. גיא הצעיר שפע שמחת חיים ואהב לבלות ולרקוד, אך בהיותו אדם אחראי מאוד הקפיד בכל פעם שיצא לבלות, למשל עם שגית אחותו, שהאחד יכול לשתות אך השני ישגיח עליו. בשעות הפנאי הוא גם למד קפוארה, רקד ברייקדנס ואהב מאוד לצפות בסרטים – אימו סיפרה איך גיא שמח כשצפתה יחד איתו בסרט "מולן רוז'", אחד הסרטים האהובים עליו. בין תחביביו העיקריים של גיא הייתה המוזיקה. בין היתר הוא אהב מאוד את שיריו של סאבלימינל, וידע בעל פה מילות שירים כמו "ילד רחוב", "תקווה", "אני יכול", "האור והצל" ועוד. גיא גם נהג לכתוב שירים, בעיקר רומנטיים לחברותיו. כך כתב באחד משיריו: "ליד הים אני טובע בדמעותי / אני לבד / ואם אני אצוף עוד פעם / את ליבך אקח ביד. // אם יש אחת ואין אחרת / אם אין עוד יום כי זה הסוף / אם עוד לילה למזכרת / אז טוב לי ככה על החוף. // כי מה שקרה הייתה זו טעות / נקום, נעוף, נברח רחוק מהמציאות / לא אל תלכי, הגשם בוכה / חכי, חבקי אותי, סוף סוף אני רואה". גיא סיים את לימודיו והתגייס לצה"ל ביום 8.4.2002. הוא שירת בחיל התקשוב (אז – חיל הקשר, האלקטרוניקה והמחשבים) כאלחוטן. עד מהרה גיא התאקלם היטב בבסיס, בלט כחייל מצטיין ואף כיכב בסרט שיווק לגיוס לחיל. כהרגלו, גיא רכש חברים רבים בבסיס, ואהב לדאוג להם ולפנק אותם. כך למשל, כשהיה חוזר לבסיס אחרי שבת בבית הביא איתו קיטבג מלא כל טוב – מסלטים ועד בשר למנגל – וחבריו שהכירו אותו המתינו לו בשער, לעזור לסחוב הכול פנימה. גיא הצטיין בשירותו ובשנת 2003, עוד לפני שהגיע לפז"מ (פרק הזמן המינימלי), נבחר להישלח לקורס קצינים. הוא מאוד שמח על כך, הצליח מאוד בקורס בבה"ד 1 והמשיך להשלמה החילית. במהלך הקורס גיא בלט כצוער משקיע ודעתן, וכפי שהיה רגיל מצעירותו לא היסס להשמיע דעות והערות (או הארות) בתגובה למה ששמע ממפקדיו. כך למשל, כתב למפקד בסיס ההדרכה אחרי שיחה שלו עם הצוערים כמה תוספות על דבריו. בראשית דבריו גיא הזכיר את הגדעונים, שהיו אלחוטנים חברי ההגנה ובשל כך ראויים להיקרא קבוצת האלחוטנים המבצעית הראשונה בארץ ישראל. בהמשך כתב גיא למפקד: "בזמן שיחתך עם הצוערים שאלת שאלה – למה אם אין כסף החליטו להקים אגף תקשוב? ותשובתך לנו הייתה – על מנת להיות בשליטה על הכול מכל מקום. לפי דעתי תשובתך הייתה חסרה, וזאת מפאת קוצר הזמן. 'שליטה על הכול מכל מקום' יש לנו כבר חמישים וחמש שנות צה"ל בעזרתו הנדיבה של חיל הקשר, האלקטרוניקה והמחשבים. הסיבה שנראית לי יותר קשורה בקשר ישיר להחלטתו של הרמטכ"ל להקים אגף קשר ותקשוב היא היכולת להשקיע בשליטה ובבקרה ובכך להפחית אמצעים. כלומר אם השליטה והבקרה יהיו יותר חזקות נוכל להפחית באמצעי לחימה, שריון וכוח אדם". בקורס גיא בלט גם כחבר מסור. כך לדוגמה הוא החליט לאמן על חשבון זמנו הפרטי צוער שהתקשה במבחני הכושר הגופני, רץ איתו וסייע לו לעבור את המבחן. גיא תמיד אהב לכתוב, וגם בהיותו בקורס קצינים נהג לכתוב שירים קצרים. כך כתב, על פי מנגינת "זה הכול בשבילך" (דון קישוט) של דני סנדרסון: "הגעתי חמישי, סגרתי ת'שישי שבת / כבר לא רב"ט יותר, עכשיו אני צוער / מתי החיילים, עוזבים כבר את מצפה רמון / אולי כשיסיימו, את הבה"ד הראשון / אז תבוא הסיכה". וכך על פי מנגינת "נשבע" שהלחין יאיר קלינגר: "נשבע לצוות מספר חמש / שאת כולם הוא כובש / ממנו כל אחד חושש / נשבע לצוות הכי טוב שיש / שמעל כולם גולש / שורף אפילו את האש / הכי טוב הוא הכי רועש / הרי הוא צוות מספר חמש". סיפר אלוף משנה שמוליק, מפקדו של גיא: "גיא היה צוער מוביל בקורס הקצינים, תמיד שאף להצטיין והפגין רצון עז לתרום ולהצליח. גיא ידע להתייחס לכל משימה, קלה או קשה, שולית או עיקרית, כחשובה ביותר, וביצע כל מטלה תוך חתירה לשלמות. מעבר ליכולות אלה היה גיא חבר של אמת. ערך הרעות היה הרבה יותר מסיסמה עבורו. גיא הוערך כחניך למופת הן על ידי חבריו לקורס והן על ידי סגל המפקדים". רב-טוראי גיא נפל ביום י"ג בכסלו תשס"ד (8.12.2003), בהיותו בקורס קצינים. בן עשרים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בסגולה, פתח תקווה. הותיר הורים, שתי אחיות ושני אחים. כתב למשפחה הרמטכ"ל, רב-אלוף משה יעלון: "מפקדיו של גיא מספרים כי היה חניך למופת וכי שאף לשלמות הביצוע בכל מעשיו. ערך החברות אשר הינחה את גיא בדרכו, יחד עם חוש ההומור והכתף התומכת שהעניק לכל מי שנזקק לכך, עשוהו חבר של אמת, אדם אהוב על כל הסובבים אותו. דואב הלב על מותו של גיא בטרם עת. זכרו יהיה נצור בליבנו תמיד". האם תמי כתבה לגיא: "הייה שלום בני היקר. עוף גוזל שלי, חתוך את השמים, שמור עלינו מלמעלה והצלח דרכנו, עזור ודחוף אותנו האחד כלפי השני, אל תיתן לנו לשכוח את המשפט שכל כך דגלת בו 'ואהבת לרעך כמוך'. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים, ולעולם יהיה זכרך ברוך ילד אהוב שלי … גיא שלי, הלכת לדרכך ועומד להיסתם הגולל. אנחנו כואבים ומרוסקים, אבל מחייכים. זה ממש מזכיר לי את דרכך לחייך לכולם, לעשות הרגשה טובה לסובבים, ובעצם בפנים הכול אחרת, כואב, חותך. קשה לעמוד ליד האבן הזאת ולדמיין אותך שוכב שם למטה. הרבה יותר כיף לזכור אותך מפזז, מפזר חיוכים לכל עבר וסוחף כל מי שבקרבתך … אני מנסה לשכנע את עצמי שכעת אתה נח וטוב לך, אבל לי לא טוב ותמיד התחשבת ברגשותי, כאבת את כאבי, וניחמת כאשר ראית דמעות בעיני. איך ממשיכים בלעדיך? יצרת חור ענק בנפשותינו. קשה לנו פתאום לראות שהחיים ממשיכים הלאה, שיש אנשים שמחים ומחייכים בלי כל קשר אלינו … למי טלאור יוריד סרטים, הוא הכין לך כל כך הרבה והוא פשוט לא יודע מה לעשות איתם. ושי שכל יום מתפלל לעילוי נשמתך בדבקות בוודאי תוהה על כך ששוב לא יהיה מי שיעביר איתו חוויות צבאיות ויכתים לו את הבגדים החדשים. למי נקליט היום את הפרקים של סאותפארק שכל כך אהבת. ויתרת גם על הירידות ההדדיות שלך ושל יניב גיסך, ולמי שלומית תסדר את החדר, תעביר ביקורת ותשמע את ההערות מסוג היי קטנה. (אבל באמת, כשהיית שותף לניקיונות פעם בכמה זמן היית עושה את זה מכל הלב.) שגית, הרי אתה יודע כמה הייתה נכונה בשבילך, כל מה שביקשת. ובעצם זה הייחוד של כל ילדי הנהדרים, אחד בשביל השני ללא סייג. הייתם חמישה שזה חמסה נגד כל עין. והיום אתה אינך. אתה חזק בליבנו ובלב כל אלה שאהבת ועזרת להם להתקדם ולא להיכשל, לתמוך ולא להישבר … גיא בני האבוד, אני מרוסקת, שבורה לרסיסים. מנסה לאסוף את החלקים, לשאת בגאון את דמותך המיוחדת, השבירה. השארת בי המון סימני שאלה. הרי שוחחנו על כל דבר, וכשראיתי שפתאום אתה נשבר התחלחלתי בתוכי, ונקרע לי המיתר. ניסיתי להושיט לך את שתי ידי מאז אתה חי, וכנראה שלא ידעתי שלא עשיתי די … שלח לי קצת כוח, כדי שאמצא מעט מנוח, שאוכל להתפנות ברגשותי ובגופי לאחיותיך ולאחיך, אותם הכית בפתע. לשמש כבר אין אותם הצבעים, היא סתם תלויה לה במרום, ואם רק תעבור לידה, למד אותה כיצד מעניקים חום". בהמשך דבריה סיפרה תמי איך לחמה כדי שעל מצבתו של בנה ייכתב שהיה צוער, דבר שהוא היה כה גאה בו. והמשיכה האם תמי: "גיא שלנו, עזבת אותנו וזה כואב, ממש נחמץ הלב. קשה להשלים, קשה להתעורר בבוקר ולראות שזה לא חלום בלהות …במותך ציווית לנו את החיים, ולמרות הקושי והגעגועים העזים אנו להצעתך נשמעים. את התמיכה והחוסן שלי נתת אני שואבת היום מאחיך ומאחיותיך …אתה חי בתוכנו ובליבנו, כמו מקור של חום ואור המקשה עלינו לחזור אחור ולחיות כמו בקור. עלינו להסתגל למציאות חדשה, אותה כפית עלינו בלכתך. כשאומרים לי 'אין מה לעשות ממשיכים הלאה' אני ממש מתקוממת, זה בהחלט לא ככה. אמנם ממשיכים אנו בחיים הרגילים ששונו והשתנו כי אתה חסר, ובכל מקום עוטפים אותנו, מחזקים את רוחנו ומעודדים, אבל כבד בנשמה ולא תמיד אנחנו רוצים להסתגל. נוח לך בשלום על משכבך ושמור עלינו ועל בריאותנו ועל אחידותנו וגיבושנו. עוף גוזל שלי, חתוך את השמים ומצא את משכנך החדש הקבוע בין המלאכים ברקיע".