יחזקאל (חזי), בן רוזה ויוסף, נולד ביום י"א בתמוז תשי"ג (24.6.1953) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי "דוד ילין" בהדר-יוסף, ואחרי-כן המשיך לימודיו בסמינר למורים על-שם א"ל לוינסקי ובסמינר הקיבוצים בתל-אביב, במגמה הפדגוגית. חזי היה תלמיד טוב, שקט ומסודר. הוא היה בעל כתב-היד היפה ביותר בכיתתו בבית-הספר היסודי. משחר נעוריו אהב להורות והיה אוסף את ילדי השכונה, מסייע להם בשיעוריהם וקורא לפניהם סיפורים. כשהיה תלמיד בכיתות הגבוהות של בית-הספר, ידע המנהל שחזי יכול למלא מקומו של מורה שנעדר. בשנה שלמד בסמינר לוינסקי ואחרי-כן, כשהמשיך לימודיו בסמינר הקיבוצים, נחשב חזי תלמיד ברמה גבוהה. במדעי-החברה זכה לציון "מצוין" ואת בחינות הבגרות עבר בהצלחה רבה. הוא הרבה לעסוק בפעילות חברתית והיה חבר בכל הוועדות בבית-הספר, אהוב על המורים ומקובל על חבריו. חזי היה חבר בתנועת הצופים בשבט "הנשיא" במעוז-אביב, ועד מהרה מונה מדריך ואחרי-כן היה ראש גדוד מצטיין. חניכיו אהבוהו מאוד והוא היה מקדיש זמן רב לטיפול בבעיותיהם האישיות. חזי בלט בשמחת החיים שבו. הוא היה אופטימי ועליז, אהב חיי-חברה רועשים, נהג לשאת קולו בשירה אדירה, בבית או בטיולים. תמיד נמצא במרכז מעגל רוקדים והיה משתתף פעיל בכל שמחה. אך על-אף משובת הנעורים שלו, היה חזי מבוגר בדעותיו, בעל חוש-אחריות מפותח ומתייחס לדברים בכובד ראש ובתבונה. בנעוריו כתב יומן ושירים, רובם על מלחמה, קרבות ואמהות שכולות. חזי היה ישר וגלוי-לב והצטיין בטוב-לבו, בדאגה לזולת ובנכונות לעזור לכל אדם. הוא היה ידיד ללא-תנאי, ידע לקשור קשרים עם אנשים זרים והצליח להסתגל לכל חברה. להוריו היה בן מסור והרבה לדאוג להם. יחזקאל גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1971, וכחבר גרעין "אלמוג" של תנועת הצופים, הוצב לנח"ל. לאחר שעשה בשל"ת מוקדם בקיבוץ גשר, ולאחר הטירונות, נשלח לקורס חובשים כלליים. לאחר שסיימו בציון גבוה, נשלח לשל"ת בקיבוץ אל-רום ברמת הגולן. אחרי כן שירת כחובש במשק נערן והועבר לעבודה במרפאות ולמפקדת קצין רפואה ראשי. לטירונים שהיו בטיפולו דאג ללא ליאות, ולדברי מפקדו הרופא, היה חזי מסור מסירות קנאית לתפקידו הרפואי. הוא ראה בתפקיד שליחות ובו באה לידי ביטוי אהבת האדם שבו. חזי היה מתריע תמיד על עוולות שראה ולא החשה כשנדמה לו כי אחד החיילים קופח. חזי חתר בשקידה להשגת מטרותיו. תחילה רצה להיות מורה לספרות ביישוב ספר, אך קורסי החובשים שעבר ועבודתו במרפאה, שינו את דעתו והוא ביקש לראות את ייעודו ועתידו ברפואה. הוא שקד על לימודיו בקורס והתעמק בחומר, רכש ספרי רפואה, למד וציפה בקוצר-רוח להירשם ללימודי הרפואה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים עשה חזי בבסיס עורפי. כשהוחלט לאחר ימים אחדים להשאירו שם, נאבק עם מפקדו עד שהצליח לשכנעו שישלח אותו לסיני. הוא נשלח לתחנת איסוף נפגעים ברפידים ואחרי-כן לבית-החולים שדה בפאיד. הוא טיפל בפצועים במסירות נפש רבה, עושה ככל יכולתו, להשקיטם ולהרגיעם. גם את חבריו עודד ונסך בהם ביטחון. לדברי מפקדו, מילא תפקידו באורח שמעל לסטנדרטים המקובלים. המלחמה השפיעה עליו עמוקות; משנודע לו על נפילת חברו לגרעין, ניכרו בו אותות הכאב והוא ניסה להשכיחו בעבודה. ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973), התנדב חזי – אף-על-פי שלא היה חובש מוטס – לעלות למסוק שטס לפנות נפגעים מהעיר סואץ. המסוק התפוצץ לפני העיר סואץ, והאנשים שבו, ובהם חזי, נהרגו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. השאיר אחריו הורים ואחות. הוריו והורי חברו לגרעין, שנפלו במלחמה, הוציאו לאור חוברת "לזכרם של השניים", ובה מדבריהם של חברים, של מחנכו ושל מפקדו-הרופא על דמותו, וכן משיריו וממכתביו.
