אושינסקי, יהודה

בן גרטה ודויד, נולד ביום י"ז באייר תרפ"ו (1.5.1926) בברסלאו, גרמניה. ביולי 1936, בהיותו בן עשר, עלה לארץ עם הוריו שהתיישבו בירושלים. הוא למד בבית-הספר הדתי "חורב" בירושלים אם כי התחנך בבית חופשי ממסורת דתית. למרות שהיה צריך להסתגל לבית-ספר דתי, לא בא הדבר לידי התלבטות פנימית. מ-1944 עד1946 שהה בתל-אביב ועבד כטכנאי-חשמל בחברת "שברולט". אחרי-כן חזר לירושלים והמשיך ללמוד במכון להנדסה. הוא התעתד להשתלם בארצות-הברית כמהנדס ועל-ידי כך אמר להבטיח את עתיד הוריו וגם להיות לתועלת לארץ. למרות עבודתו הקשה ופעילותו ב"הגנה" התמיד בלימודיו, עיבד תרשים לסכרים על הירדן, מתוך זיקה לתוכניתו של לאודרמילק למזרח התיכון. יהודה היה היחידי מבין חבריו ללימודים שנתקבל לאוניברסיטה האמריקנית. היה כבר מוכן בכל לנסיעה זו. היה בהיר-שיער ועיניו תכלת, תמיר ורחב-כתפיים, עניו ועדין-נפש. איש משמעת. אהוב על מפקדיו וחבריו. כחבר ב"הגנה" הצטרף מיד אחרי החלטת עצרת האו"ם לכוחות הלוחמים, ליחידתו, גדוד "מכמש", עוד לפני שיצאה הקריאה לגיוס, ועזב את עבודתו שקיים בה את הוריו ואת לימודיו שאהב מכל. היה בין מלווי השיירות לשכונות-הספר של ירושלים. בהתאם לידיעותיו המקצועיות נשלח לקורס קשרים, סיימו בהצלחה ושירת כאלחוטאי. השתתף בקרבות בסביבות ירושלים. אחרי כמה שבועות של פעולות מתוחות בא לביתו לערב של חופשה, אך בשומעו קול התפוצצות מיהר והצטרף למצילים. היה חבר הפלוגה שמתוכה יצאו ה"ל"ה" לעזרת גוש עציון, כולם היו חבריו. מותם בהרי חברון – חודשיים לפני נפילתו-הוא – זיעזעו. אם הם נפלו, מה זכות לו להישאר בחיים? "אני קיים בין אלה שנפלו בהרי חברון…" אמר. וכאשר בני ביתו וידידתו ניסו להניא אותו מלצאת למסע מסוכן, נאבק עימם קשות ובין שאר ההוכחות אמר: "איך אפשר לחיות כשאין הרשות לכך; חיים כאלו אינם קרויים חיים". ביום ז' באדר ב' תש"ח (18.3.1948) יצא יהודה מירושלים בשיירה של 6 משאיות שעשו דרכן למושב הרטוב המנותק. המשאית בה נסע יהודה היתה מצוידת במכשירי אלחוט. כנופיות ערביות שתקפו את השיירה ריכזו עליה את האש משום שהאנטנה המיוחדת של מכשיר האלחוט משכה את תשומת ליבם. המשאית נפגעה וכל גלגליה נוקבו. המפקד קבע כי אין להפקיר את הרכב ואת מכשירי האלחוט. כל הניסיונות לחילוץ המשאית בגרירה ע"י משאית נוספת מהשיירה עלו בתוהו. אז נפתחה אש על הרכב התקוע ושניים מנוסעיו שניסו לצאת נורו. המשאית שניסתה לחלצם שבה להרטוב. קריאותיהם לעזרה באלחוט נענו כי ינסו לשוב ולחלצם עם עזרה מהרטוב. אך כשהגיעה המשאית להרטוב לאחר שנתקלה בפורעים ערביים ובבעיות מכאניות, התברר כי לא יוכלו לסייע לחבריהם הלכודים. בהרטוב היו כ-60 לוחמים והיה חשש כי המקום עצמו יותקף. נדרשה עזרה מירושלים, אך היא בוששה להגיע. מכשיר הקשר של המשאית התקועה פעל עד לרגע האחרון. מתוך שלושה קשרים שהיו ברכב נותר יהודה אושינסקי לבדו. בקשר הוא דיווח כי הערבים נמצאים כבר בטווח של זריקת רימונים ומסר כי הוא מנפץ את מכשירי הקשר ובבקבוק המולוטוב וברימונים שנותרו יצית ויפוצץ את המכונית על המכשירים והגופות שבה. כנראה שלפני המעשה המית יהודה את הפצועים. כעבור שעות כשהגיעו אנשי הפלמ"ח למקום הם מצאו את המכונית והגופות השרופות, ובהן גופתו של יהודה. יהודה הובא למנוחות בבית העלמין בסנהדריה. ביום י"ב באלול תשי"א (13.9.1951) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.