בן עדי וטל. נולד ביום י"ד בכסלו תשמ"ד (20.11.1983) בבית- החולים "וולפסון" בחולון. תינוק יפהפה ושמנמן, חבר לאחותו מעיין הבוגרת ממנו בשנה וארבעה חודשים. כך גדלו השניים בחברותא, התקדמו עקב בצד אגודל בגן, בבית-הספר היסודי "יובל" בבת ים ובכל מקום שהגיעו אליו שררה שמחה גדולה. ברק, הצעיר מצור ב-5 שנים, הוסיף לצור חבר של 24 שעות ביממה ומעיין הגדולה פיקחה על אחיה ושלטה בהם ביד רמה. בשנת 1996 עבר צור עם משפחתו לבית חדש במערב ראשון לציון. הוא למד בחטיבת-הביניים ע"ש יצחק רבין ונהנה מתקופת ההתבגרות בחברה חדשה ללא בעיות הסתגלות כלשהן. עם סיום הלימודים בחטיבת-הביניים עבר לתיכון מקיף ח' בראשון לציון ושם נרקמה לה מערכת חברתית מסועפת עם עשרות רבות של חברים וחברות. צור, באופן לא מפתיע, היה אהוב על כולם בזכות התכונות שאיפיינו אותו כל כך: חוש הומור וחיוך אינסופי, חבר אמיתי, שומר סוד ונאמן עד אין קץ לכולם. מארח בביתו עם כל הלב ומשרה אושר וחיוך גדול על סביבותיו. צור סיים את לימודיו בהצלחה והנחה במומחיות את מסיבת הסיום של המחזור שלו. רישיון נהיגה בכיסו והבחור מאושר וגם נהג זהיר. צור אהב את המלה הכתובה והשאיר אחריו יומן ועשרות מכתבים ושירים. כל שורה בהם נוגעת ללב ומחממת את הקר שבאדם. הוא אהב לתעד במסרטה את כל מעשיו. נהג להתאמן באימוני כושר אינטנסיביים והעביר את סופי השבוע הקיציים במשחקי כדור יד עם חבריו. אביו מספר: "טוב ליבו יוצא הדופן תמיד איפיין אותו, ותרן גדול ומתחשב בכולם ועוזר עם כל הלב, וחיוך גדול על שפתיו. צור, תמיד אהוב על כולם, איש מצחיק, אם אתה סובל ממצב-רוח ירוד, גש לצור והעננה תתפוגג ברוח. צור, שחקן מלידה, תמיד מחקה בקול ובתנועה. גורם לעצובים לצחוק ומצחיק מאושרים. אדם עליז תמיד – אפשר שהבן אדם חולה במחלת העליזות – אולי קיבל את זה מאחותו מעיין ואולי רק מהסיבה הפשוטה שהוא פשוט לא יכול היה לראות בן אדם מבואס. את אחיו הקטן ברק אהב עד השמיים ושלושת ילדי: מעיין, צור וברק היו קשורים האחד לשני כמו שכל אבא ואמא היו רוצים." ב-3.2.2002 מתגייס צור לצה"ל והופך לחייל, אח לחיילת, מסיים טירונות ומצטרף ליחידת מפקדת התיאום והקישור שבמחסום ארז. הוא מקבל את תפקיד מש"ק בו"ם ומצטיין בעבודתו. צור מומלץ לקורס קצינים, יוצא להכנה, מסיים בהצלחה את הקורס וסופסוף צור בבה"ד 1. אהוב על כולם ועוזר בכל. צור מסיים בהצלחה ויוצא להשלמה. לא מצליח עקב בעיות בשפה הערבית, חוזר ליחידתו במת"ק ארז, ובעקשנותו מנסה פעם נוספת את ההשלמה ושוב השפה הערבית בעוכריו. צור לא מוותר ומבקש לעבור ליחידה אחרת, שבה יוכל להגשים את חלומו להיות קצין. לאחר ראיון עם מפקדו, אל"ם פולי, סוכם שרצונו של צור יתממש, אבל רק כעבור חודשיים לערך. עד אז מבצע צור, שהוא כבר סמל בצה"ל ועל דש חולצתו סיכת מ"מ, את העבודה הקשה, הכוללת שמירות והוא בכלל סמל תורן. דואג למצב רוח מרומם ביחידה ואהוב על כולם. יום רביעי בבוקר, כ' בטבת תשס"ד (14.1.2004), השעה 23:9. צור חונך חייל חדש ב'מגן 12' במעבר הפועלים הפלשתינים לאזור התעשייה שבמחסום ארז. צעירה פלשתינית מגיעה לנקודת הבידוק והמגנטומטר (המכשיר לגילוי מתכות) מצפצף. הסלקטור, שבידיו התראה על מחבלת מתאבדת, מורה לה לשוב על עקבותיה, אך היא מנסה לעבור שוב והמגנטומטר מצפצף שוב. או-אז היא נופלת על הרצפה בבכי, מרימה את שולי שמלתה וטוענת לפלטינות ברגלה. הסלקטור, שנכמרו רחמיו עליה, מניח לה להיכנס לבידוק ידני. נושאת על גופה 5 ק"ג חומר נפץ שזור בכדורי ברזל, היא פוסעת לתוך המבנה, משמאלה עומד צור ולידו החייל החדש אנדרי, מימינה חייל משמר הגבול ומאחוריה הסלקטור. לחיצה על המתג ובאלפית השנייה נמחק מקום הקרוי 'מגן 12', על הרצפה ארבעה הרוגים ועוד כ-10 פצועים. צור איננו עוד. צור הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחולון והוא בן עשרים. הותיר אחריו הורים, אחות ואח. לאחר מותו, החליט הרמטכ"ל רב-אלוף בוגי יעלון, למלא את משאלתו האחרונה של צור ולהעניק לו את דרגות הקצונה (סג"ם) שכל כך הלמו אותו. אביו כותב: "צורי שלי, אנחנו ממשיכים לחיות בלעדיך ואתה נצור בתוכנו לעולמי עולמים. אני פותח את העיניים בבוקר איתך ואתה איתי בכל שנייה ובכל נשימה. אוהב אותך כל כך ילד שלי ומתגעגע, אבא."
