אורנשטיין, יצחק-אביגדור
בן שושנה-רייזל והרב משה יהודה-לייב, נולד ביום ד' בתמוז תרנ"ג 1893)) בירושלים. למד בכמה ישיבות ("אהל משה", "תורת-אמת" ועוד). בנעוריו היה מראשוני החולמים על חידוש פריחתה של הארץ. ממייסדי החברה הצעירה "הכפר העברי", אשר עיקר תפקידה היה הקמת כפרים ושכונות למען בני ישיבות שיעזרו לכונן את ארץ-ישראל – ובייחוד את "היישוב הישן;" המושבה נווה יעקב, שהוקמה בדרך לירושלים-רמאללה, נוסדה על-ידי חברה זו. הוא קנה את אדמות הכפר בית חנינה כנחלה לצעירים מבני ירושלים הרוצים להתמסר לעבודה חקלאית ועד יומו האחרון פעל למען הכפר, היה חבר הנהלתו וגזברו וגם בא-כוחו בפני הממשלה בענייני ביטחון והגנה. כן לקח חלק פעיל בגאולת אדמה צפונית- מערבית לירושלים (בקרבת קברי הסנהדרין), אשר עליה הוקמה שכונת סנהדריה. הרב יצחק-אביגדור הוציא כתב-עת בשם "דביר" – ירחון לתורה ולחכמת-ישראל, היה ממייסדי "המזרחי הצעיר" ומזכירו והשתתף בכל הוועידות העולמיות של "המזרחי". כן היה ציר בשני קונגרסים ציוניים (הי"ג בקרלסבד והט"ו בבזל). אחרי משפט-העמים בעניין זכותנו על הכותל המערבי (בשנת 1931), שהרשה לנו למנות נציג כממונה על אותו חלק של הכותל שאליו הותרה לנו הגישה, מינוהו המוסדות הלאומיים והרבנות הראשית לתפקיד חשוב וקדוש – תפקיד המפקח ליד הכותל. במשך שמונה-עשרה שנים היה טורח יום-יום ומסייע בידי היהודים שבאו להתייחד עם הכותל. בשנת תרצ"ח נתמנה מטעם האדמו"ר מלובביץ' למנהל "כולל חב"ד" בארץ והוא אמנם לא הכזיב במילוי תפקידו: הוא היה כאב למאות משפחות עניות ב"יישוב הישן", לאלמנותיו ויתומיו. לפי בקשת האדמו"ר יסד "חברת תהילים" שישבה במשמרות יומם ולילה בתפילה על האחים האומללים שבגולה. היה יושב-ראש "התאחדות בני העיר העתיקה", ששמה לה למטרה לחזק את היישוב היהודי בעיר העתיקה; ראשית פעולתה היתה יסוד "קופת מלווה" – ועזרתה הורגשה בעיקר בימי-המצור; כן עסקה ההתאחדות בגאולת בתי יהודים שעברו לבעלות ערבים. בתחילת המצור הערבי על העיר העתיקה בימי מלחמת-העצמאות הוזמן לירושלים החדשה בקשר לענייני ה"כולל" אך לא נעתר להפצרות ידידיו להישאר עימם, בייחוד לאחר שנודע לו שביתו פוצץ ובנו נפצע. אחרי מאמצים רבים מצדו ושתדלנותם של אישים דגולים, כמו יצחק בן-צבי והרב הרצוג, בפני השלטונות הבריטיים, הורשה לו לחזור לעיר העתיקה. לידידו בארצות-הברית, ששאל אותו למה דווקא התעקש לרדת למקום-הסכנה, ענה: "אם נגזר על מאן-דהוא לעלות קרבן על קדושת ירושלים העתיקה ומקומותיה הקדושים הרי אני מחויב בכך מכל אדם אחר". ביתו, שעמד על הגבול בין הרובע היהודי ובין הרובע הערבי ושימש עמדה לאנשי-המגן, נחרב כולו ועלה באש על ספרייתו הגדולה וכתבי-היד החשובים שלו; אבל הרב לא התייאש. הוא התייצב מיד בשורת ראשוני המגינים ונתמנה מנהל העניינים האדמיניסטרטיביים של תושבי הרובע. במשך שלושת החודשים שבהם כיהן בתפקיד זה, הראה את יכולתו בהסדרי עבודה, הגנה, משטרה עברית ועידוד הרוחות בכלל, ולמעשה היה האחראי לכל שטחי-החיים. יומיים לפני נופלו, סייע בידיו ממש להביא לקבורה במגרש בתי-מחסה את מגיני הרובע שנפלו באותו שבוע, והוא, כאבי "היישוב הישן", אמר את ה"קדיש" האחרון על קברם. אולם למחרת השבת, ביום י"ד באייר תש"ח 23.5.1948)), פגע בו כדור-האויב ואף אישתו הרבנית (מושקא-ליבא) נפצעה פצעי-מוות. שניהם הובאו לקבורה באותו מקום. הניח ארבעה בנים ושתי בנות. על פי החלטת עיריית ירושלים נקרא אחד הרחובות בשכונת תל-ארזה שבעיר על שמו של הרב. שמו נחקק באנדרטה שהוקמה בבית העלמין הצבאי בהר-הרצל לזכר חללי הרובע היהודי ולזכר לוחמים שנפלו במערכה על ירושלים והובאו לקבורה בהר-הזיתים.
