אורן, רועי

בן בת שבע וגד. נולד ביום ו' בשבט תשמ"ג (19.1.1983) במושב אודים. כבר כתינוק ניכרו תווי פניו היפים, וככל שהתבגר התעצם יופיו ובלט למרחוק. את ראשית חינוכו קנה רועי בגן הילדים שבמושב אודים והיה כאבן שואבת לכל באי הגן. כבר כילד בגן זכה לפופולריות עצומה והיה מוקף בחברים שהיו רבים ביניהם ודוחפים זה את זה כדי להיות סמוכים אליו ולהניח על שכמו יד אוהבת. הוריו זוכרים היטב כיצד היו ילדי הגן מצטופפים ליד השער הנעול, ממתינים לו שייכנס ועטים עליו כדי לחבקו. מחזות אלה פשטו ולבשו צורה בחלוף השנים, אך בכל אחת מתקופות חייו היה רועי מוקף אהבה. את לימודיו היסודיים עשה רועי בבית-הספר "ויצמן" שבמושב בית יהושע והמשיך לבית-הספר התיכון המקיף "אורט חוף השרון" שבקיבוץ שפיים, שם סיים את לימודיו במגמה הטכנולוגית. רמת המודעות והחשיפה של רועי לטבע הסובב אותו תרמו לעיצוב ולגיבוש אופיו ואישיותו. רועי היה נבון ובעל חוש התבוננות חד, קלט אנשים ועמד על קנקנם בלא מאמץ רב, וכתוצאה מכך השתבח בחברים נפלאים, "מלח הארץ". חברים אלה מהווים את אחד הנכסים החשובים והמשמעותיים שהותיר למשפחתו. מיומנויותיו החברתיות המפותחות איפשרו לכולם לחוש בנוח לצידו; את זמנו השכיל לחלק בין החברים הרבים וידע להעניק את תשומת הלב הראויה לכל אחד ואחד, בדרך שתגרום לכל אחד לחוש כי רועי הוא החבר הכי טוב שלו, חבר שיודע להקשיב ולהגיב במלוא הרצינות. רועי אהב לחייך. כשהילך בשבילי המושב תמיד היה מברך לשלום את מי שנקרו בדרכו, כשחיוכו הנבון חושף טור שיניים לבנות ויפות המונחות בסדר מופתי זו בצד זו. הוא חונן בחוש הומור מפותח, ובתקופת לימודיו בתיכון היווה דמות מפתח בכל הקשור בחיקויים וביצירת אווירה מבודחת. במרבית מעשי הקונדס בתקופה זו היה רועי מעורב, ואף היוזם, והותיר בהם את חותמו ואת שנינותו. במסיבת הסיום של י"ב, כיכב בהצלחה רבה. וכך כתב לו המחנך איציק, בדברי הפרידה: "עצוב לי להיפרד ממך כעת רועי, משום שלא זכיתי לראות את מה שבוודאי יקרה בקרוב, את מה שכבר קרה במקומות אחרים: הפיכתך לאדם רציני ואחראי, מוביל ולא מובל. כאדם שמתמחה באהבות חד-צדדיות ניסיתי שוב ושוב, אך תמיד נכשלתי. האם הבנת פעם שהרדיפה האין-סופית אחריך היא עדות לאמון מוחלט ביכולתך, ופעמים רבות יותר ממה שהיה לך בעצמך? אני מקווה שצדקתי ושתגרום לי לתסכול, אך גם לגאווה. המון הצלחה בחיים, שמור על קשר." גיוסו הקרב של רועי לצה"ל מצא אותו מוכן וחסר התלבטויות: כבר בכיתה י"א דבק בו הרצון להגיע ל"שייטת" – יחידת העילית בצה"ל – וגם העובדה שבחר במסלול הצבאי הנחשב לקשה ביותר לא הרתיעה אותו. "הוא רצה להתגייס רק ל"שייטת". זה היה החלום שלו. … הוא היה מורעל על ה"שייטת".", סיפר אחד מחבריו הקרובים. רועי, שתמיד עבד לצורך מימון שאיפותיו ותוכניותיו ומעולם לא ביקש כסף מההורים, פעל כך גם הפעם: הוא נרשם לקורס הכנה לצבא שעלותו החודשית גבוהה, והתמסר בכל מאודו ומרצו להשגת המטרה הנכספת. הוא לא פסק להתאמן ולהשביח את כושרו הגופני, וכך הגיע לגיבוש ב"שייטת". כאשר נודע לו שעבר את הגיבוש בהצלחה והתקבל לקומנדו הימי, היה המאושר באדם. רועי החל את שירותו ב"שייטת 13" בראשית חודש אוגוסט 2001. תקופת שירותו התאפיינה בפריחה אישית ומקצועית; הוא השקיע ביחידה את כל משאביו הנפשיים והפיזיים וכפי שהעיד מפקדו, היה הדבק שחיבר וליכד את חבורת הלוחמים: "הלוחמנות שלך יחד עם הרגישות והיחס האישי שנתת לסובבים אותך יצרו סביבך הרגשת ביטחון. היית החוליה המקשרת בצוות. מסוג הלוחמים שכל מפקד רוצה לידו, וכמה שיותר קרוב אליו." רועי היה מחובר ליחידה בכל נימי נפשו, וגם כשחזר לחופשות קצרות המשיך להתאמן. חברי המושב זוכרים היטב כיצד היה רץ בשדות המושב: "הוא היה גאוות המושב, כזה שהראה לכולם מהן ציונות אמיתית ותרומה למדינה. כולנו היינו גאים שהוא משרת ב"שייטת". הילדים במושב העריצו אותו, הוא היה מודל לחיקוי עבורם," סיפרו. רועי תמיד היטיב לבטא את עצמו ובברכות המחורזות שחיבר ידע לשלב שנינות והומור בראייה מפוכחת ורצינית. כך, למשל, כתב לחברו שהתקבל לקורס טיס: "לכושי סמבו המצוי, מתכון להצלחה בטייסת: תשמור על צלם עצמך/ ולא תחקה אחרים/ שתדע לעמוד מול רוחות השינויים// שתכיר את חברך/ אך תשמור גם על גבך.// תזכור גם להיות "סנייק" לעתים/ כי יהיו גם אשר לא יענו לשם "חברים".// אל תנצנץ ואל תהיה אחרון/ פן ינחל עליך כישלון// פוזה נחוצה לתדמית נפוחה/ אך כמובן גם זאת במידה מתאימה/ …/ תדבוק במטרה/ אל תסיח דעתך.// תדע לראות את הטוב/ גם כאשר אותו צריך לחצוב.// וכאשר אתה מרגיש נבול וכבול/ התנחם כושי – במקרה שלך השמים הם הגבול.// ובקיצור תן גז מבלי לעצור/ אל תסתכל שנייה לאחור/ רוץ קדימה, בדוק מקזז, הרם מדפים/ שחרר בלמים, הפעל מדחפים והמרא לשחקים." לכל אורך חייו היה רועי ("בראוני" בפי חבריו לצוות) בעל יכולת אינטואיטיבית גבוהה ביותר, אשר כיוונה את דרכו בכל אשר פנה. חבריו יודעים לספר כי מספר ימים לפני שנהרג התכנס אל תוך עצמו באופן חריג, ובדרכם לפעולה האחרונה אמר שהוא חש כי מישהו מהם לא יחזור. סמל-ראשון רועי אורן נפל ביום י' באב תשס"ג (8.8.2003) בפעילות מבצעית באזור שכם. עם חבריו לצוות יצא למחנה הפליטים עסכר למבצע ללכידת "מהנדס" החמאס, חמיס אבו-סאלם, שעסק בהקמת מעבדות נפץ. חברי הכוח כיתרו את הבניין שבו שהה המחבל וקראו לו לצאת, עת נורתה אש מתוך המבנה. אחד הכדורים פגע בראשו של רועי והוא נהרג במקום. הלוחמים הגיבו מיד בירי טיל "לאו" שבעקבותיו התפוצצה מעבדת החבלה, ואבו-סאלם נהרג. בן, חברו לצוות של רועי, תיאר את השתלשלות האירועים בשיר שכתב: "חום צהריים, חודש אוגוסט, עוד קטנה/ עולים למסוקית, הוקדמה הנסיעה./ עלינו בהרכב מלא, רק "בראוני" לא היה;/ יצא עם הפיקוד והקופסה לפני שעה.// המסוקית נוחתת בנקודת ההמתנה./ פורשים את השק"שים, שוכבים לתפוס תנומה./ "בראוני" והקופסה שלו עוד יושבים בדיונים,/ אם אתה קשר, צריך להיות בעניינים.// השמש בשמים כבר נושקת אל הים./ מישהו שם קפה על אש, מתעוררים כולם./ בין לגימה לשכטה נזרקת לה בדיחה, ורטינה/ של החב"ץ, הוא לא הבין אותה.// לבסוף נכנס לו "בראוני" עם הציוד עליו./ צוחק עליו חב"ץ: "הי, "בראוני-קופסת-קשר", לאן אתה נמרץ?"/ "בראוני" כמנהגו נותן חיוך רחב,/ אך משהו שונה היה בתוך עיניו;/ משהו, כמו ידע את סוף הקרב.// השמש כבר מזמן נבלעה בין הגלים,/ אנחנו את אפוד הקרב והקסדה עוטים./ "בראוני" כרגיל צוחק ומתלוצץ/ שם הציוד עליו ומקלל את הקופסה ואת כאב הגב.// הגיעה עת, אנחנו ישובים ב"אבירים",/ נכנסת שיירה לעיר בין ההרים./ פורקים סביב הבניין, כורזים להם לצאת,/ אך תשובת המרצחים היא צרור שמתפוצץ.// קול נפץ רם, ובלוקים נופלים בכל פינה,/ בתוך ההמולה שומעים בקשר: "יש נפגע!"/ כדור מן הצרורות חודר אל הקסדה,/ ו"בראוני-קופסת-קשר" נופל לאדמה.// לנצח אזכרך עסכר כמחנה דמים./ לקחת את רענו הטוב שבטובים." רועי היה בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין במושב אודים והיה לחלל הראשון שנטמן בחלקה. הותיר הורים, אחות – רעות ואח – אורי. מאות חברים, חיילים ובני משפחה ליוו את רועי בדרכו האחרונה. גדי, אביו של רועי, תיאר את רגעי הפרידה מבנו האהוב: "ראיתיו שוכב על גבו/ ראיתיו חזק שרירי וחטוב/ זרועותיו עטויות שרירים המשתרגים כחבלים/ וחזהו המוצק והרחב/ המשרה תחושה של חוזק ועוצמה/ תחושה המתעתעת בך שדבר רע/ לא יכול לקרות לגוף הנהדר הזה.// על פניו הלומי הקרב/ נסוכים מתח ודריכות הלחימה/ פנים אשר מבעם קפא בחטף./ ניתן היה לשמוע את הדי הקרב/ ולחוש במתח המפעם.// יופיו בלט בהתרסה למוות/ אפו החטוב העשוי ללא דופי/ ופניו היפות/ ופנימיותו הזכה/ כל אלה עמדו ברגע זה אל מול החידלון.// אחזתי בכף ידו הגדולה, הרכה/ שאך חמימותה נפקדה ממנה./ ליטפתי את פניו הצעירות/ ונשקתי לו נשיקה אחרונה./ את שיער ראשו הקצוץ שכה אהבתי ללטף/ לא ליטפתי/ הפצע הפעור שפער כדור המחבל לא איפשר לי זאת.// התבוננתי בגופו השרירי,/ אך לפני יומיים ראיתיו מזיע ומלא חיות/ לאחר ריצה ארוכה שעשה בשדות המושב,/ ועתה גוף זה, גופו של ילדנו/ מוטל לפני והוא דומם.// אך אתמול נשמע קולו בטלפון/ קול מרגיע ומתחשב/ שיודע ומכיר את הדאגה לשלומו/ והוא מקפיד שלא לערב איש בעובדות העשייה הבלתי פוסקת והמסוכנת כל כך.// רק לפני יומיים ישבנו סביב השולחן/ מאושרים מאושרו/ וצוחקים עד דמעות מבדיחותיו והתחכמויותיו השנונות/ ומרותקים למעט הסיפורים שהרשה לעצמו/ לחלוק איתנו/ ולארח את חבריו ולראות את הערכתם אליו/ ואת אהבתו אליהם/ ועתה מונחת הדמות הנפלאה הזו/ וכל הווייתה – אותו קרב במחנה הפליטים עסכר שליד שכם.// והנה מופיע הרכב הצבאי/ ועליו מונח ארון עטוף בדגל ישראל/ מנחת עולם, זבח לאלוהי השנאה/ קורבן נורא כל כך…" ספד לרועי מפקדו: "רק לפני שבועיים נפרדנו, אחרי טיול שסיכם תקופה של שנה וחצי של עשייה משותפת, וכבר אני מוצא את עצמי עומד מול קברך הטרי ומספר לסובבים מי היית באמת, מה שאתה כל כך לא אהבת לעשות. בשיחת סיכום שלנו לפני שבועיים, ישבנו במשך שעה וחצי על המרפסת בפלגה ודיברנו על הכל, בין היתר אמרת לי ש"צריך להציב דרישות יותר גבוהות לצוות." צחקתי לרגע ואמרתי לך "רועי, אתה חייב להבין שלא לכולם יש את היכולת לעמוד בדרישות שאתה מציב לעצמך." כך היית, בעל שאיפה בלתי מתפשרת למצוינות, כל זאת בשקט ובצניעות. היית בחור כל כך חיובי, מעולם לא שמעתי אותך אומר למישהו "לא". בכל משימה היית הראשון שמתנדב… במבצע האחרון שלי איתך, אני זוכר שעמדתי מהצד והסתכלתי עליך. לרגע התנתקתי מהנעשה בשטח והתמלאתי כולי גאווה למראה העבודה המקצועית שלך. הרגשתי כמו כל אבא גאה שרואה איך הילד שלו גדל ונעשה טוב ממנו. רועי, היית לי חבר אמיתי, היית לוחם בנשמה. מודל לחיקוי של כל הסובבים אותך. מודה אני על הזכות שהיתה לי להיות מפקדך ולהיות לצדך בשנה וחצי האחרונות… דמותו של רועי תיחקק בנו לעולמים. היתה לי הזכות לפקד על צוותו של רועי במשך כל שלב ההכשרה ולאחריה, במשך כחצי שנה. אני מאחל לכל מפקד שיהיה לו לוחם בצוות כמו רועי." רינה שרב, חברת מושב אודים, כתבה לזכרו של רועי את השיר "ילדי" שהלחין חנן יובל: חלפה שנה, ילדי,/ שנה חלפה/ והימים עמסו עליי/ משא כבד לעייפה// כי יום חשוך עובר/ ואחריו עוד יום רודף,/ ואין מזור ללב / ואין כאב חולף.// אך גם כששח גופי/ מכובד הכאב,/ אתה תמיד אתי, ילדי,/ צמוד ללב.// כשקרן שמש/ מפציעה בחשכה,/ אני רואה, ילדי,/ חיוך שלך// כשהאביב בא,/ מתפרץ בשלל פריחה,/ אני שומעת באוויר/ את קול צחוקך.// וכשאצעד בדד על שפת הים,/ ואת כפות רגליי לוטף החול החם/ אני רואה, ילדי, במים משתקפים/ ומחייכים אליי פניך היפים.// והגלים, במגעם עדין ורך,/ נוגעים ולא נוגעים בחול הלח./ כזה היה, ילדי, מגע שלך,/ עת ברכתני לשלום בלכתך.// וכך, כל עוד עולה השמש/ והכוכבים זורחים,/ כל עוד אביב חוזר אלינו/ עם ריח הפרחים// כל עוד אילן צומח/ וכלנית תפרח/ אותך, ילדי, ממני/ המוות לא ייקח. לקראת יום הזיכרון תשס"ו, כתב האב: "חלפו להן שלוש שנים מרות/ שלוש שנים מטלטלות, מטלטלות טלטלה עזה/ זמן כה רב שלא ראינו את פניך הקורנות/ זמן רב מאז הפגיעה הנוראה.// עת פסעת בחשאי בשטחי אויב/ והפכתם זאת אתה וחבריך למין הרגל מחייב./ ביצעתם משימותיכם בידיעה ששם בבית/ בכפר בקיבוץ ובעיר/ חיים הוריכם בפחד מתמיד ומתפללים שאצלכם הכל שפיר.// נשלחתם למשימות מיוחדות ומסוכנות/ תוך נכונות להקריב חייכם, כדי למנוע עוד קורבנות/ עשיתם זאת ללא חת/ תוך ביקורת עצמית אחת לאחת.// כולכם כמו כאילו שייכים הייתם למפלגת "שלום עכשיו",/ כה נזהרתם, כה הקפדתם שלא לפגוע לא בילד לא בסב,/ ובסתירה לרגישותכם ואנושיותכם לדוגמה/ הייתם מקצועיים מאוד ומעולים בירי ותגובה.// …/ והנה אנו עומדים כאן חסרי אונים/ הורים שכולים שרפתה אחיזתם בחיים/ ואת המשא הכבד מתקשים להרים// הגעגועים אל רועי רצופים וקשים/ מטלטלים יום-יום את החיים שאינם יותר שגרתיים./ הכאב הוא לחם חוק, ואליו כל ישותינו תדבוק/ שמחת החיים התפוגגה ושגרת היום הפכה לעב שחורה/ וכך אנו עומדים כאן שוב/ לציין זיכרון שלא ישוב. ביום הזיכרון תשס"ה שודר בערוץ 2 הסרט "זה שיר פרידה – שיחות אחרונות" בו משחזרים בני משפחתו של רועי, כמו גם משפחות שכולות אחרות, את הרגעים שחלפו מאז השיחה האחרונה עם יקירם ועד להודעה על נפילתו. ביום הזיכרון תשס"ו שודר בערוץ 2 סרט המשחזר את ילדותו של רועי והסביבה בה גדל והתעצב, משפחתו, גיוסו לשייטת וקטעים מהמסלול שעבר בשייטת.