אורן (הורנשטיין), רפאל (בובי)
בן בלנש ומשה. נולד ביום ח' בכסלו תרפ"ט (21.11.1928) בחיפה, בה בילה את שנות ילדותו המוקדמות ובה החל את לימודיו בכיתות היסוד בבית-הספר העממי א'. בתקופת מלחמת-העולם השנייה נפטר אביו ואימו התגייסה לA.T.S.-. רפאל נשלח עם אחיו ואחותו ללמוד בכפר הנוער בן-שמן. לימים כתב שתקופת לימודים זו היתה התקופה המאושרת בחייו. בכפר הנוער הצטרף לתנועת "השומר-הצעיר", וקשריו עם חבריו לתנועה התמידו גם כאשר עבר לקיבוץ יגור ללמוד בבית-הספר המקצועי "טיץ". באותה תקופה הצליח לצרף חברים חדשים לתנועה. עם סיום לימודיו יצא רפאל להכשרה בקיבוץ אילון ולאחר-מכן להגשמה בקיבוץ. בשלב ראשון התמקמו רפאל וחבריו במחנה זמני בקרית חיים ולאחר- מכן יצאו להגשמת חלום חייהם – חלום ההתיישבות – והקימו קיבוץ עצמאי על אדמת הטרשים שבאזור מבצר ג'ידין; לקיבוצם קראו בשם יחיעם. בובי, כפי שכונה על-ידי בני משפחתו, עלם גבה קומה ויפה תואר, הקדיש את רוב זמנו, אונו ומרצו לעבודה המפרכת של הקמת הקיבוץ החדש; אך את שעות הפנאי המעטות שלו ניצל במרץ בלתי נדלה לקריאה ולכתיבה ולא בכדי: הימים היו ימי מלחמת-העצמאות, ההתקפות על יישובי הגליל חזרו ונשנו ואנשי היישובים נרתמו למאמץ הכולל בעבודה ובהגנה. רפאל נטל חלק במאמץ ובשעותיו הפנויות המעטות הוא כתב ביומניו ותיעד את התקופה. הכתיבה נעשתה מתוד בולמוס שלא ידע שובע, מתוד תחושה פנימית עזה, שתועדה ביומנו האישי, כי ימיו ספורים וכי שומה עליו להגיע למלוא ביטויו העצמי מהר ככל האפשר. את כשרונותיו הספרותיים מיצה בכתיבה על הקיבוץ, כפי שמעיד אחד מחבריו: "מאווייו הספרותיים, הרצון לתת ביטוי ספרותי לחיי הקיבוץ כקולקטיב", ומוסיף אותו חבר: "אם נעיין ביומנו של רפאל, נראה כבר מראשית כתיבתו, בהיותו נער בן 15, את הרצינות ואת הראייה החודרת לגבי כל בעיה ספרותית ופוליטית, השלובה בנאיביות מוחלטת בכל מה שנוגע לחיים עצמם". חברותו של רפאל בקיבוץ לוותה במלחמה פנימית קשה. יציאתו לקיבוץ גרמה למחלוקת בינו לבין בני משפחתו, שכן חזו לו גדולות ונצורות עקב הצלחתו הרבה בלימודים, שתסלול את דרכו בקריירה עתידה. ההכרעה לא היתה קלה עבורו וכשהחליט על בחירה בדרך הקיבוצית רצה להוכיח לכולם, ובעיקר לעצמו, כי יוכל לחיות חיי עבודה פשוטה – חיי חקלאי, תוך מימוש כשרונותיו כיוצר וכסופר. כל זה היה מלווה בחשש הנורא, כפי שכתב בעצמו: "אני משקיף על העתיד בביטחון ובאמונה כי אגיע בו אל התגשמות מאוויי, גם אם הכל לוט בערפל, אלא אם כן ייקפד באמצע פתיל חיי, דבר שלא פעם מתירא אני מפניו". ביום ט"ז באדר ב' (27.3.1948) בשעות הצהרים יצאה מנהריה שיירה ובה 7 כלי רכב ו90- אנשים כדי להעביר אספקה, חומרי ביצורים ותגבורת ליחיעם. ליד כברי נתקלה השיירה במארב שהציבו הערבים. המשוריין הראשון הצליח לפרוץ ולהגיע ליחיעם, אך שאר כלי הרכב נלכדו במארב. אנשי השיירה לחמו עד שעות הערב ובחסות החשכה הצליחו חלק מהם להיחלץ, אך כמחציתם נפלו בקרב. רפאל היה בין הנופלים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בנהריה. השאיר אחריו אם, אח ואחות. כתביו נשארו בארגז עץ של "תנובה" ולאחר שנים יצאו לאור בחוברת זיכרון שהוציאה אחותו, שכתבה: "לאחר נפילתו נשאר הארגז מיותם. במשך שנים לא נתתי מנוחה לנפשי, רבץ עלי העול שאיני מוציאה לאור את מה שהבנתי כצוואה של בובי".
