אורן, בן

בן עקיבא ונגה. נולד ביום כ"א באלול תשמ"ו (25.9.1986) בצפת, אח שביעי לשישה אחים בנים – תומר, ערן, רועי, גל, עמית ויפתח. בהמשך נוספה למשפחה האחות בת. בן גדל בראש פינה, בבית חם מוקף באהבה. משחר ילדותו הרבה לטייל עם המשפחה – ברחבי הארץ בכלל, ובמרחבי הגליל במיוחד. ראשית לימודיו של בן הייתה בבית-הספר היסודי "וילקומיץ" שבראש פינה, שם אובחן כמחונן, ונשלח לתגבור למידה במכללת תל חי במגמת המחוננים. בן גילה מומחיות מיוחדת במחשבים ובאנימציה והצטיין בתחום הגרפיקה הממוחשבת. בהיותו בן שלוש-עשרה בלבד, זכה, יחד עם חבריו לצוות, בפרס ארצי בקטגוריית סרטי אנימציה. את לימודיו המשיך בן בקריית החינוך "אורט על-שם אברט" שבחצור הגלילית שם למד במגמת אמנות וגרפיקה ממוחשבת. עבודת הגמר שלו עסקה אף היא בתחום זה. בן היה פעלתן ויוזם. בנערותו, הקים עם חברי ילדות חוג "רולר בליידס" בראש פינה. הוא לא הסתפק בכך והרחיק למטולה כדי ללמוד הוקי קרח. הוא הצטרף לתנועת "הנוער העובד" והיה חניך פעיל, יצא לקורס מד"צים ולאחריו הדריך חניכים צעירים. בגיל חמש-עשרה נתגלה אצל בן גידול בעמוד השדרה. בן עבר ניתוח ארוך ומסובך, והחלים ממנו בהצלחה. חודשים מספר לאחר הניתוח, בינואר 2002, נהרג אחיו ערן, והאסון השפיע עליו מאוד. לאחר נפילתו גילתה המשפחה כי בן נהג לשלוח סיפורים קצרים וציורים לאתר "במה חדשה" באינטרנט תחת הכינוי "שוטף כלים". באתר אפשר להתרשם מיכולת הכתיבה שלו ומתרגום חוויותיו למלל. כתובת האתר: http://stage.co.il/Authors/BenOren. את הרשימה המצמררת "קלישאות" פרסם בן באתר "במה חדשה" בשנת 2003: "וגם לו יקבע החובש הקרבי את שעת המוות ויסגור בידיו החיות את העיניים הבוהות. וגם עליו יגידו שהוא נקטף בטרם עת. וגם עליו יגידו שהוא היה כל כך מוצלח, יגיעו המורים והמנהל מהתיכון שלא ממש הכיר אותו, גם הפעם יגידו שאלוהים לוקח רק את הטובים. וגם עליו יגידו שהוא חירף נפשו בקרב, תוך כדי הגנה על חבריו לצוות, יגידו שהוא לחם במסירות והמפקד שלו יגיד עד כמה הוא היה חייל טוב וממושמע ששאף להגיע רחוק. וגם עליו יגידו שהוא רק התחיל את החיים, שעוד כמה חודשים הוא כבר היה אמור להשתחרר, שהוא כבר תכנן טיול למזרח. גם את התמונה שלו יראו בטלוויזיה ועל ידה נר זיכרון בזמן שמגישת חדשות תכולת עיניים תקריא את שמו ואחר כך 'יהי זכרו ברוך'. וגם להלוויה שלו יגיע איזה חבר כנסת, או אולי אפילו איזה שר, שיפזר סיסמאות, יחלק סטיקרים ויגיד שחייבים להגיע להסדר עם הפלשתינאים. גם לו ישאירו כיסא ריק בליל הסדר, גם לאימא שלו יעמדו דמעות בפינות של העיניים כשהיא תרים כוס ותגיד 'לזכרו'. וגם על שמו ייקראו ילדים וגנים ופינה בספרייה הציבורית. וגם עליו יזלגו אלפי דמעות. וגם הוא ישאיר אימא ואבא ואחים קטנים והרבה אוהבות ואוהבים. ואני אעצור את הדמעות ואסתכל בעיניים אדומות, דרך משקפי שמש שחורות, איך קוברים את החבר הכי טוב שלי, שכל כך שנא קלישאות". אהבתו הגדולה של בן וחלק בלתי נפרד מחייו היו טיולים וחיפוש אחר מקווי מים. נחל ראש פינה (הוואדי) היה האתר המועדף עליו. בעזרת חברים קרובים שיפץ בן ברכת טבילה שנמצאה בנחל. לימים זכה המקום לכינוי ה"זולה של בן" (עד מלחמת לבנון השנייה הייתה ה"זולה" נסתרת מעיני כול בשיחי פטל. לאחר נפילת קטיושה בוואדי, עלו השיחים באש והמקום התגלה). כשהיה בן יוצא לחופשת שבת מהצבא, הקפיד לארגן את החבר'ה לטבילה לילית ב"זולה". בשבתות היו אוספים אשפה בשקיות ודואגים לניקיונו של הוואדי. בשל הניתוח שעבר נמנע מבן לשרת כחייל קרבי והוא שקל להצטרף עם חבריו לגרעין נח"ל. שלושה-עשר יום לפני הגיוס כתב לאחיו תומר: "אח יקר, מחר בלילה אני נוסע לסיני, האהבה הגדולה שלי. טיול לפני צבא. אני נוסע בשביל לברר מהו חופש, ובתקווה שאוכל לקחת קצת חופש ולשמור אותו בתוכי. מהו החופש, מה הצורך שלי בו ומה הקשר בין חופש לאושר הם שאלות שמעסיקות אותי מאוד בחודשים האחרונים. אני גם מקווה לקצת שקט בסיני. לפעמים המחשבות וההתרחשויות שמסביבנו מפריעות לנו להסתכל לתוך עצמנו, ואם תשאל אותי, האושר הוא בתוכנו, בתוך כל אחד מאתנו, אבל הגירויים שמבחוץ מסיטים את המבט החוצה. השקט שזכיתי לו בחודשים האחרונים עזר לי למצוא את התהליכים שבתוכי. למדתי לרסן תכונות רעות ולהשתמש יותר בתכונות הטובות, לדעת מתי טוב לי ומתי רע לי. למדתי לאהוב את משפחת האדם, אבל לא שכחתי לאהוב גם את הטבע, הצלחתי לקום כל יום עם חיוך ולעשות כל יום מידה של טוב לסביבה שלי ולעצמי. דאגתי להשתפר. דאגתי להבין אחרים, ולהישאר פתוח. ועכשיו, תקופה מסתיימת. מסע אחד נגמר ואחר מתחיל. אני מקווה להמשיך לחוות שוב. מקווה לראות ולדבר אתך בקרוב. עד אז, רק טוב. אוהב אותך, אחיך הצעיר בן". בן התגייס לצה"ל בחודש דצמבר 2004 ושובץ כתומך לחימה ליחידת "שלדג". כבעל ידי זהב, חשיבה יצירתית ואינטליגנציה גבוהה היה זה תפקיד שהלם את כישוריו. בתפקידו בצבא ובקשריו החברתיים, היה בנץ – כך כונה בפי חבריו – הגורם המלכד. הוא דאג לשמור על קשר הדוק וחם עם משפחתו ועם חבריו, הטה אוזן קשבת ותמיד שמח לעזור ולייעץ. עם סיום מלחמת לבנון השנייה, לאחר פעילות מאומצת ביחידה, יצא בן לחופשת סוף שבוע ונסע לעין גדי לבקר את אחיו. כחובב טבע מושבע, הלך לטייל לבדו במעלה הר צרויה, מעל נחל ערוגות שבמדבר יהודה. אורך המסלול והחום הכבד ששרר באותו יום גבו מחיר כבד ובן מצא את מותו לאחר שקיבל מכת חום. בן נמצא על ידי חבריו מהיחידה ביום כ"ה באב תשס"ו (19.8.2006). בן עשרים היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בראש פינה. השאיר אחריו הורים, חמישה אחים ואחות, ואין-ספור חברים המומים וכואבים.  כתב רון אפרת, חבר ילדות קרוב, בשמו ובשם גיא: "מה אומרים על אח שאיננו? בטח מתחילים בלספר עליו קצת, אולי קצת רקע, ככה בכמה מילים על כל דבר שעשה, על כל דבר שאני זוכר ממנו. אני אתחיל בזה, כדי שתכירו אותו קצת מהזווית שלי. בן בשבילי מתחיל בתל חי – פרויקט מחוננים. באנימציה, מחשבים והרבה הרבה אמנות. בציור, באופניים, בפויס – עם או בלי אש. בן זה תמיד חיפוש ותמיד חיים. בן זה תנועה וחברים ואחים גדולים ובת – בן ובת. זה חדר לבד עם ערסל כשצריך או קצת מכות – תלוי במצב רוח. בן זה מנה חמה, וקטשופ – הרבה קטשופ ורק לא ירקות. זה שיער ארוך ומתולתל או קצר, העיקר הזיפים. בן זה חדר האוהבים ו'על האש' ביום העצמאות או בכל הזדמנות אחרת עם הסטייקים של עקיבא. בן זה עקיבא ונגה – אבא ואימא. זה קיבוץ יפתח והרבה הרבה משפחה. בן זה הוואדי וסיני ועין חשק, זה החיפאים. בן זה לחשוב, לשאול, לנתח, להעמיק – תמיד לחפש ולחיות. בן זה לבד, אבל הכי ביחד. בן זה גיא, זה רון, זה אני. בן זה המון המון דברים בכולם, זה לפחות חצי ממני, זה לחפש, זה לאהוב, זה לחיות. בן זה חבר, אבל זה בעצם אח, הכי הכי אח שיש. ובן זה עוד המון דברים – ימים בתל-אביב ומסיבות טראנס וחברים והיחידה וסקייטבורד ואמירק'ס ארמי. ומדורות ותה עם המון סוכר וציניות ואמת ואהבה והרבה חיפוש והרבה חיים. בן זה עוד המון דברים שנמצאים בכולנו, אבל בשבילי בן זה קודם כול אח – יותר מכל אח שאתם מכירים. אני תמיד אוהב את בן ולנצח הוא יחיה בתוכי ודרכי. מבטיח להמשיך לחפש ולחיות ולאהוב. אוהבים אותך תמיד, אחים שלך, רון וגיא". כתבה לילך פאר, חברתו לשירות: "בנץ! הדבר הראשון שעלה לי בראש, כשהכול קרה (שכמובן חוץ ממנו היו עוד אלפי מחשבות ובלגן בראש ושום דבר לא נתפס), זה שכשהיית אתי ב'ארגז חול', בעמדה האגדית שהייתה כמובן שלך, קראת לה 'אם יש גן עדן'. המשפט אומר 'אם יש גן עדן ככה הוא נראה ואם יש גיהינום אז ככה הוא מרגיש'. זה מדבר על מבצר הבופור, שגם הוא בדרך בלתי נפרדת, מתקשר אליי ואליך ולכל המוצבים שעברנו (כמובן אף פעם לא יחד, תמיד חיכינו להזדמנות…) אבל מה שאני רוצה להגיד לך, בדרך קצת קיטשית אבל הפעם מותר, שאם יש גיהינום אז ככה זה מרגיש, ואם יש גן עדן… אז אתה בטח נמצא בו. אף פעם לא איבדתי מישהו קרוב. והפעם איבדתי מישהו, שבשבילי היה יותר מקרוב. היית אחד החברים האמיתיים היחידים שיש לי בצבא. בנץ… כל מילה מזכירה לי אותך עכשיו ומלא זיכרונות עולים לי פתאום. דברים שלא חשבתי עליהם כבר המון זמן וכל כך כואב שדווקא בנסיבות כאלה הכול עולה. אני גם כואבת שברור לי שמשהו חריג קרה. כי לבנץ, סתם ככה, זה לא היה קורה אף פעם, אף פעם. בטח משהו גרם לזה לקרות, בנץ, כי אתה כל יכול וכל מי שחושב על זה, יודע שהמוח הגאוני שלך יכול לפתור הכול… אפילו 'קילמוץ בין' שבוב ואני יושבים עליו שעות, ביום חמישי, בערב, כבר לחוצי בית בטירוף, ורק הגאון פותר לנו את הבעיה, בעזרת איזה חוק פיזיקה עם מראות, שמי היה חושב על זה חוץ ממך, בנץ. אף אחד. אני מקווה שלא תכעס, כשתדע שבעצם, אתמול לא הייתי לחוצה בכלל. אולי קצת וזה ישב לי בראש. אבל באמת עברה בי מחשבה שסתם אתה עושה יוגה איפשהו, זרוק עם עוד איזה חבר'ה לא רגילים שפגשת. או שאתה בדיוק מהנדס איזו דרך לצאת ולהיחלץ מהמקום שהגעת אליו, אבל דרך גאונית, כמובן. עוד שנייה תענה לי לטלפון אחרי עשרים פעמים שניסיתי, ותגיד לכולם בחיוך החמוד הזה (אבל בלי שפם! כי אני לא מרשה) שבסך הכול רצית להיות קצת עם עצמך כמו שתמיד אהבת. אני כבר מתגעגעת ובא לי שתשב פה ותחפור לי אבל ממש תחפור, ת'חפירות הטובות שלך, המובחרות, שאהבתי לשמוע ליד מגורי הבנות. או ליד התוה"כ, על סיגריה עם ריח של מסגרייה, אחרי יום עבודה, כשעוד לא הספקת להתקלח במקלחת שגם היא פרי ידיך המוכשרות כל כך. כאילו הלכת פתאום, בלי שום קשר, והשארת כל כך הרבה חברים טובים שבכלל לא קולטים מה קרה כאן ואיך ולא מצליחים לנחם אחד את השני, כי אף אחד בכלל לא מאמין שזה קרה. אני תכננתי לי ולך תכניות. כל פעם שעברתי בדרך לצפון (שוב למוצב נרקיס), ליד הבית שלך. כבר תכננתי את הביקור, שאופיר ואני נממש את ההצעה ונבוא לישון אצלך ונטייל. בכלל בנץ, אתה הבן אדם לתכנן אתו את ההמשך. אני לא מאמינה שלא תגור בסיני אף פעם. איך סיני הפסידה אותך, איך. אני רק רואה תמונות שלך ושוב בוכה, כי אני כבר כל כך מתגעגעת ורוצה לספר לך כל מה שעובר עלינו, כי אתה תמיד עושה מצב רוח טוב לכולנו. תמיד, כשהתופרות אמרו לי שדיברתם עליי ואמרת שאני מלכה, זה היה עושה כזו הרגשה טובה כי לשמוע את זה ממך בנץ, זה השיא. ואני גם אתגעגע לאיך שאתה מבטא את 'אהלן!'. אפילו קצת קינאתי בקארין שהיא המישהי שסוף סוף מצאת לך, למרות שזה היה לך קשה. כל כך מפחיד שדווקא ככה אני זוכה לראות אותה ואת כל שאר האנשים שיקרים לך וקרובים אליך. תמיד אמרתי שצריך לתעד אותך, להקליט ולצלם… אתה יחיד ומיוחד בנץ, ואני מתגעגעת… אנשים הולכים ובאים לחיים שלנו… אבל לא אתה, בנץ. אתה היית צריך להישאר…".