אורבך, מנחם

בן מרים ושלמה, נולד ביום ט' באדר תשי"ג (24.2.1953) בתל-אביב. מנחם נולד לשמחת כל המשפחה, שכן היה הנכד הראשון להורי אביו, ולאמו – שהייתה יתומה – ניתנה הזדמנות לקרוא לבנה על-שם אביה היקר. בתקופת ילדותו של מנחם חיה משפחתו במשך כמה שנים במשמר הירדן, ולאחר מכן עברה להרצליה. בעיר זו הוא למד בבית-הספר היסודי "בר אילן", ואחר-כך בישיבת בני עקיבא. בהיות מנחם בן 4 התברר שאינו רואה בעין אחת, ועל אף המאמצים והטיפולים הרבים לא השתנה המצב. מנחם היה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא", והיה חברותי מאוד ואהוב על כל חבריו וחברותיו. הוא אהב מאוד ספורט והרבה לעסוק בשחייה, כדורגל, כדורסל, טיולים ומגיל צעיר "היה על גלגלים": אופניים, ווספה ומכוניות שהיה משפץ. הוריו של מנחם נפרדו כשהיה בגיל ההתבגרות, והדבר השפיע עליו קשות כיוון שנקרע ביניהם. בתקופה שבה שהה אצל אביו למד במכללה הפוליטכנית לאלקטרוניקה בתל-אביב, ואז התברר שעקב מגבלות הראייה שלו לא יוכל לשרת בצה"ל במקצועו. בלשכת הגיוס הוברר לו שלא יוכל לשרת בצה"ל כלל, והדבר פגע בו ואמלל אותו מאוד. רק בתום שלוש שנים של ניסיונות להתגייס ודחיות חוזרות ונשנות גויס לצה"ל. הוא היה בין ראשוני המתיישבים בהיאחזות כוכב השחר, השתלב במהרה בין חברי הגרעינים, הכיר את דבי וכעבור כמה חודשים נשא אותה לאשה, תוך כדי השירות הצבאי. בשלב זה נפתחו בפניו השערים לקורס מפקדי כיתות וקורס חובשים קרביים, שסיים בהצלחה. אחרי השחרור למד במכינה באוניברסיטת חיפה, ולאחר שתי שנות נישואים נפרדו הוא ודבי. ובכל זאת נשארו בידידות זמן רב לאחר מכן. מנחם עבר להתגורר בתל-אביב, עבד קשה ולבסוף פתח משרד לשליחויות. הוא לא הספיק לממש את רצונו להיות קרימינולוג, משום שנדרשו לכך שנות לימוד רבות. את מנחם האמיתי רק המשפחה והחברים הטובים מכירים, את טוב ליבו, את המקרים הרבים שבהם נתן מעצמו בלי לצפות לתמורה, ביום ובלילה, חוש ההומור שלו והחיוך המעודד במצבים קשים. חבר בלב ובנפש. ההורים איבדו בן יקר ואחיותיו אח יקר אוהב ודואג. ביום ג' בתמוז תשמ"ב (23.6.1982) נפל רב"ט אורבך מנחם במנצורה שבלבנון והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי שבקריית שאול. בהספדו, אמר מפקד היחידה: "אורבך לחם בגבורה בקרב פנים אל פנים עם הקומנדו הסורי בלוחמה על כביש דמשק-ביירות. אורבך, כך קראנו לו, היה דמות מרכזית בפלוגה. תמיד עוזר לכולם ומתנדב למלא כל משימה. שומר על המורל של כולם ועוזר למפקדיו בהפעלת הפלוגה. נפילתו היא אבידה גדולה לחבריו, לפלוגה ולגדוד כולו"