אורבוך, שרגא

בן טובה ואליהו. נולד בשנת תרס"ה (1905) בעיירה שובוץ שבליטא ובנעוריו היה חבר הסתדרות "החלוץ", שמטרתה היתה לעודד ולהכשיר בני-נוער יהודים בגולה לעלייה לארץ ישראל. בשנת 1928 עלה ארצה עם משפחתו. הוריו הקימו ביתם ברמתיים, מקום שם שימש אביו כשוחט, ואילו הוא התגורר זמן-מה בקיבוץ גבעת השלושה, ואחר כך במושבה מגדיאל. בשנת 1933 נמנה עם ראשוני העולים לאדמות מושב עין-ורד שבשרון ונמנה עם מייסדיו. שם נטע פרדס, עבד בו בחריצות ובקרב חבריו נודע גם בצניעות הליכותיו ובנכונות-תמיד שלו להושיט עזרה לזולת. ביום 5.7.1938, בדרכו עם שלושה מחבריו לעבודה בפרדס יכין, פתחו עליהם ערבים באש מן המארב. שניים מהם, אבא שרייר ומרדכי ליכט, נהרגו במקום ואילו שרגא ואריה כהן נפצעו פצעי מוות. שרגא פונה אל בניין הבאר שבפרדס ושם, בחושו כי קיצו קרוב, כתב בידיים רועדות ושותתות דם, על פיסת נייר שמצא במקום, את המלים "טוב למות בעד ארצנו". עשרים ושתיים שעות נאבקו על חייו בבית-חולים, ובשעות הבוקר שלמחרת, ביום ז' בתמוז תרצ"ח (6.7.1938), מת מפצעיו. הוא הובא למנוחת עולמים עם שלושת חבריו בקבר-אחים בבית הקברות הגושי בתל-מונד. הניח אשה, ילד בן שנתיים ותינוקת בת שמונה חודשים.